הגמרא דנה עתה בקטנה שהתקדשה קדושין דרבנן, ונפלה ליבום לפני כמה אחים, ומיאנה באחד האחים: אָמַר רַב, קטנה שנפלה ליבום, ומֵאֲנָה בָּזֶה, אֲסוּרָה להנשא לְאָחִיו, מִידֵי דַּהֲוָה אַבָּעֲלַת הַגֵּט – בדומה ליבמה שקיבלה גט מאחד האחים, הגם שגט זה אינו מועיל אלא מדרבנן, ומבאר רב את דבריו, הרי בַּעֲלַת הַגֵּט, לַאו כֵּיוָן דְּאִיתְּסְרָה לָהּ לְחַד אִיתְּסְרָה לְּכוּלְּהוּ – האם אין אנו אומרים בה, שאחרי שקיבלה גט מאחד האחים נאסרת על כל האחים, הָכָא נַמִּי לֹא שְׁנָא – אף כאן, בקטנה, אין הדין שונה, אלא אסורה היא על כל אחי בעלה הראשון, מאחר ומיאנה באחד מהם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, מֵאֲנָה בָּזֶה, מוּתֶּרֶת לְאָחִיו, וְלֹא דַּמְיָא לְבַעֲלַת הַגֵּט – ואינה דומה ליבמה שקיבלה גט, וטעם החילוק, בַּעֲלַת הַגֵּט הוּא דְּקָא דָּחֵי לָהּ – ביבמה שקיבלה גט, היבם הוא שדחאה, ובודאי היתה כוונתו לאוסרה על כל האחים, כי אם היתה כוונתו לאוסרה רק על עצמו לא היה צריך לעשות דבר אלא רק להמנע מלייבמה (מאירי), הָכָא – אבל כאן, בקטנה שמיאנה, אִיהִי קָא דַּחְיָּא (נַפְשָׁהּ) [לֵיהּ] – היא זו שדחתה את היבם, דְּקָא אָמְרָה לֵיהּ – שאמרה לו את נוסח המיאון, שהוא 'לֹא רָעִינָא בְּךָ וְלֹא צְבִינָא בְּךָ' – איני רוצה בך, ומשמעות הלשון היא שבְּךָ הוּא דְּלֹא רָעִינָא – רק בך איני רוצה, הָא בְּאֲחוּךְ רָעִינָא – אבל את אחיך אני רוצה.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְאף על פי שבדרך כלל פוסקים הלכה כרב במחלוקות שבין רב לשמואל הנוגעות לאיסורים, כאן הִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שמיאונה באחד האחים אינו אוסר אותה על כולם, דְּקָאֵי רַבִּי יוֹחָנָן כְּוָתֵיהּ – כיון שרבי יוחנן סובר כמותו, דְּכִי אָתָא רַבִּין – שהרי כשבא רבין מארץ ישראל, אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, מֵאֲנָה בָּזֶה, מוּתֶּרֶת לְאָחִיו. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
שנינו במשנה, 'בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּפָנָיו, כוּ', בית שמאי אומרים בבית דין, ובית הלל אומרים בבית דין ושלא בבית דין'. מדייקת הגמרא, עַד כָּאן לֹא קָאַמְרֵי בֵּית הִלֵּל – אפילו לבית הלל, שאמרו שממאנת שלא בבית דין, אין הכוונה אֶלָּא לכך דְּלֹא בָּעִינָן מֻמְחִין – שאין צורך בדיינים מומחים, אֲבָל שְׁלֹשָׁה בָּעִינָן – אך גם הם מודים שיש צורך בשלשה דיינים, ואין די באחד, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במסכת סנהדרין (ב.) הַחֲלִיצָה וְהַמֵיאוּנִין בִּשְׁלֹשָׁה, וְתַנְיָא נַמִּי הָכִי – ושנינו כן אף בברייתא, מֵאוּן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּבֵית דִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּבֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין, אֵלּוּ וָאֵלוּ – בין בית שמאי ובין בית הלל מוֹדִים שֶׁצָּרִיךְ שְׁלֹשָׁה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, מַכְשִׁירִין בִּשְׁנַיִם, [ומעיקר הדין די אפילו באחד, אלא שיש צורך בשנים שיוכלו להעיד על כך (רמב"ן)]. פוסקת הגמרא את ההלכה, אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מַנְיוּמִי, אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג, שחליצה ומיאונים כשרים בפני שנים.
משנה
כפי שהתבאר תיקנו חכמים קידושין לקטנה יתומה, ומשנתנו מבארת שלא בכל קטנה תקנו חכמים קידושין אלו, אלא יש צורך שיהא בה דעת [ואין זה כקידושין דאורייתא שמקדש האב את בתו אפילו היא בת יום אחד]: אֵי זוֹ הִיא קְטַנָּה שֶׁצְּרִיכָה לְמָאֵן, כָּל שֶׁהִשִׂיאַתָהּ אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ לְדַעְתָּהּ – מרצונה של הקטנה, אבל אם הִשִׂיאוּהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, אין אלו קדושין כלל, אף לא מדרבנן, ואֵינָהּ צְרִיכָה אפילו לְמָאֵן. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, כָּל תִּינוֹקֶת שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁמוֹר קִדּוּשֶׁיהָ, מחמת שהיא קטנה ביותר, אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַעֲשֶׂה קְטַנָּה נחשב לכלום, אֶלָּא נחשבת היא כִּמְפוּתָּהּ, ואף שצריכה היא למאן, מכל מקום אינה נחשבת כאשתו לשאר דינים, ולכן אם היתה בַּת יִשְׂרָאֵל ונישאה לְכֹּהֵן, לֹא תֹאכַל בִּתְרוּמָה, וכן אם היתה בַּת כֹּהֵן ונישאה לְיִשְׂרָאֵל, הרי זה כאילו היא עדיין ברשות אביה, ותֹּאכַל בִּתְרוּמָה.
גמרא
אָמַר רַב יְהוּדָה, וְאָמְרֵי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא – ויש אומרים ששנינו כן בברייתא, בָּרִאשׁוֹנָה – בתחילה הָיוּ כּוֹתְבִין גֵּט מֵאוּן, וכך היה הנוסח שבו, לֹא רָעִינָא בֵּיהּ – איני רוצה בו, וְלֹא צְבִינָא בֵּיהּ – ואיני חפצה בו, וְלֵית אָנָּא בָּעֲיָא לְהִתְנַסִבָּא לֵיהּ – ואין אני רוצה להנשא לו. כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָא נָפִישׁ דִּבּוּרָא – אך כיון שראו שיש בנוסח זה דיבור מרובה, אָמְרֵי – חששו חכמים שמא אָתֵי לְאִיחְלוּפֵי בְּגִיטָא – יבואו לטעות ולחשוב שזהו גט ממש, ויכתבו נוסח זה בגט רגיל שהבעל כותב לאשתו, והרי אין זה מועיל כלל, ולכן תְקִינוּ הָכִי – תקנו לכתוב כך, בְּיוֹם פְּלוֹנִי, מֵאֲנָה פְּלוֹנִיתָא בַּת פְּלוֹנִי, בִּפְלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, בְּאַנְפָּנָא – בפנינו.
מביאה הגמרא ברייתא המבארת מהו נוסח מיאון שאומרת הקטנה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵי זֶהוּ מֵיאוּן, כָּל שֶׁאָמְרָה אִי אֶפְשִׁי בִּפְלוֹנִי בַּעְלִי, או שאמרה אִי אֶפְשִׁי בְּקִדּוּשִׁין שֶׁקִדְּשׁוּנִי אִמִּי וְאַחַי, הרי זה מיאון. יֶתֶר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲפִילוּ הוֹשִׁיבָהּ בְּאַפִּרְיוֹן, וְהוֹלִיכוּהָ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעְלָהּ, וְאָמְרָה בדרכה לבית בעלה אִי אֶפְשִׁי בִּפְלוֹנִי בַּעְלִי, הֲרֵי זֶה מֵיאוּן, ואין אומרים שמעשיה מוכיחים שהיא מתרצה בו, שהרי אינה עוזבת את האפריון וחוזרת לבית אביה, אלא הולכים אחר דבריה. יֶתֶר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲפִילוּ אוֹרְחִין מְסֻבִּין בְּבֵית בַּעְלָהּ, וְהִיא עוֹמֶדֶת וּמַשְׁקָה עֲלֵיהֶן, וְאָמְרָה אִי אֶפְשִׁי בִּפְלוֹנִי בַּעְלִי, הֲרֵי זֶה מֵיאוּן, ואף על פי שאינם בית דין, ואין דרכם לפרסם מה שאמרה להם אשת בעל הבית, מכל מקום זהו מיאון. יֶתֶר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲפִילוּ שִׁגְרָה [-שלחה] בַּעְלָהּ אֵצֶל חֶנְוָנִי לְהָבִיא לוֹ חֵפֶץ מִשֶּׁלּוֹ, וְהָלְכָה וְהֵבִיאָה הַחֵפֶץ מִשֶּׁלּוֹ, וְאָמְרָה לאותו חנוני אִי אֶפְשִׁי בִּפְלוֹנִי בַּעְלִי, אף על פי שלא אמרה כן אלא בפני החנוני, וגם יתכן שאמרה כן רק מחמת שהטריח אותה בעלה להביא לו חפץ מהחנוני, מכל מקום הולכים אחר דבריה, ואֵין לְךָ מֵיאוּן גָּדוֹל מִזֶּה.
