שיעור 12. ספר יהושע, פרק ה, א-י

פרק ה א וַיְהִ֣י כִשְׁמֹ֣עַ כָּל־מַלְכֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֡י אֲשֶׁר֩ בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן יָ֗מָּה וְכָל־מַלְכֵ֤י הַֽכְּנַעֲנִי֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַיָּ֔ם אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ ה֜' אֶת־מֵ֧י הַיַּרְדֵּ֛ן מִפְּנֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־עָבְרָ֑ם וַיִּמַּ֣ס לְבָבָ֗ם וְלֹא־הָ֨יָה בָ֥ם עוֹד֙ ר֔וּחַ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ב בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא אָמַ֤ר ה֙' אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ עֲשֵׂ֥ה לְךָ֖ חַֽרְב֣וֹת צֻרִ֑ים וְשׁ֛וּב מֹ֥ל אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל שֵׁנִֽית׃ ג וַיַּֽעַשׂ־ל֥וֹ יְהוֹשֻׁ֖עַ חַֽרְב֣וֹת צֻרִ֑ים וַיָּ֨מָל֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־גִּבְעַ֖ת הָֽעֲרָלֽוֹת׃ ד וְזֶ֥ה הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־מָ֣ל יְהוֹשֻׁ֑עַ כָּל־הָעָ֣ם הַיֹּצֵא֩ מִמִּצְרַ֨יִם הַזְּכָרִ֜ים כֹּ֣ל ׀ אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֗ה מֵ֤תוּ בַמִּדְבָּר֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃ ה כִּֽי־מֻלִ֣ים הָי֔וּ כָּל־הָעָ֖ם הַיֹּֽצְאִ֑ים וְכָל־הָ֠עָם הַיִּלֹּדִ֨ים בַּמִּדְבָּ֥ר בַּדֶּ֛רֶךְ בְּצֵאתָ֥ם מִמִּצְרַ֖יִם לֹא־מָֽלוּ׃ ו כִּ֣י ׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה הָֽלְכ֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ בַּמִּדְבָּר֒ עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַגּ֜וֹי אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּֽצְאִ֣ים מִמִּצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־שָׁמְע֖וּ בְּק֣וֹל ה֑' אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע ה֙' לָהֶ֔ם לְבִלְתִּ֞י הַרְאוֹתָ֣ם אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע ה֤' לַֽאֲבוֹתָם֙ לָ֣תֶת לָ֔נוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ ז וְאֶת־בְּנֵיהֶם֙ הֵקִ֣ים תַּחְתָּ֔ם אֹתָ֖ם מָ֣ל יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־עֲרֵלִ֣ים הָי֔וּ כִּ֛י לֹֽא־מָ֥לוּ אוֹתָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃ ח וַיְהִ֛י כַּֽאֲשֶׁר־תַּ֥מּוּ כָל־הַגּ֖וֹי לְהִמּ֑וֹל וַיֵּֽשְׁב֥וּ תַחְתָּ֛ם בַּֽמַּחֲנֶ֖ה עַ֥ד חֲיוֹתָֽם׃ ט וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֗וֹם גַּלּ֛וֹתִי אֶת־חֶרְפַּ֥ת מִצְרַ֖יִם מֵֽעֲלֵיכֶ֑ם וַיִּקְרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ גִּלְגָּ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ י וַיַּֽחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּגִּלְגָּ֑ל וַיַּֽעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בָּעֶ֖רֶב בְּעַֽרְב֥וֹת יְרִיחֽוֹ׃

– – – – –

(א) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה, וְכָל מַלְכֵי הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר עַל הַיָּם, אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עָבְרָם, וַיִּמַּס לְבָבָם, וְלֹא הָיָה בָם עוֹד רוּחַ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ולכן היה הזמן ראוי למול, ללא חשש מגויי הארץ.

(ב) בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ, עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים – אזמלים חדים, העשויים אבן, וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית, כי כבר מלו פעם אחת כל ישראל בצאתם ממצרים, ועתה חזר ומל את כל הקהל שנולדו במדבר.

(ג) וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים, וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת.

(ד) וְזֶה הַדָּבָר – זו הסיבה והטעם אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ, כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, הַזְּכָרִים, כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה שהיו בני עשרים ומעלה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

(ה) כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים, וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, לֹא מָלוּ – אבותיהם לא מלו אותם.

(ו) והטעם שלא מלו, כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, ולכן נמנעו מלמול את בניהם, בטענה שסכנה היא למול את הילד ואחר כך לטלטלו בדרך, ואף שאין זו סכנה ברורה, ושבט לוי לא חששו לכך והיו מלים את בניהם, מכל מקום כיון שהיתה להם אמתלא לא היה ניתן להכריחם למול, והליכה זו במדבר היתה עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר לא היו צדיקים ולֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה', והראיה לכך, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, כי ידע ה' שאינם ראויים לכך.

(ז) וְאֶת בְּנֵיהֶם שנולדו במדבר הֵקִים ה' תַּחְתָּם, אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ, כִּי עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם אבותם בַּדָּרֶךְ, אבל שבט לוי, וכן אותם שנולדו לאלו שהיו בשעת הגזירה פחותים מגיל עשרים, שלא היו בכלל הגזירה, היו מהולים כבר.

(ח) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל, לא רצו לטלטל עצמם בדרך, שזו סכנה, וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם – עד שהתרפאו.

(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם, כי מה שלא מלו עד עכשיו היה מחמת שעדיין לא נטהרה נפשם לגמרי מזוהמת מצרים, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(י) וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל, וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ, כי עד עתה, שהיו ערלים, לא היו יכולים לעשות את הפסח.