שיעור 13. ספר יהושע, פרק ה, יא-טו

יא וַיֹּ֨אכְל֜וּ מֵֽעֲב֥וּר הָאָ֛רֶץ מִמָּֽחֳרַ֥ת הַפֶּ֖סַח מַצּ֣וֹת וְקָל֑וּי בְּעֶ֖צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ יב וַיִּשְׁבֹּ֨ת הַמָּ֜ן מִֽמָּחֳרָ֗ת בְּאָכְלָם֙ מֵֽעֲב֣וּר הָאָ֔רֶץ וְלֹא־הָ֥יָה ע֛וֹד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מָ֑ן וַיֹּֽאכְל֗וּ מִתְּבוּאַת֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽיא׃ יג וַיְהִ֗י בִּֽהְי֣וֹת יְהוֹשֻׁעַ֮ בִּֽירִיחוֹ֒ וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה־אִישׁ֙ עֹמֵ֣ד לְנֶגְדּ֔וֹ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלוּפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיֵּ֨לֶךְ יְהוֹשֻׁ֤עַ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ הֲלָ֥נוּ אַתָּ֖ה אִם־לְצָרֵֽינוּ׃ יד וַיֹּ֣אמֶר ׀ לֹ֗א כִּ֛י אֲנִ֥י שַׂר־צְבָֽא־ה֖' עַתָּ֣ה בָ֑אתִי וַיִּפֹּל֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֶל־פָּנָ֥יו אַ֨רְצָה֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֥ה אֲדֹנִ֖י מְדַבֵּ֥ר אֶל־עַבְדּֽוֹ׃ טו וַיֹּאמֶר֩ שַׂר־צְבָ֨א ה֜' אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ שַׁל־נַֽעַלְךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔ךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה עֹמֵ֥ד עָלָ֖יו קֹ֣דֶשׁ ה֑וּא וַיַּ֥עַשׂ יְהוֹשֻׁ֖עַ כֵּֽן׃

– – – – –

(יא) וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ – מהתבואה הישנה של הארץ, שכבר עברה עליה שנה, מִמָּחֳרַת שחיטת הַפֶּסַח, והיינו ביום חמשה עשר בניסן, ואף שעדיין היה להם מן, אכלו מַצּוֹת מתבואת הארץ, כדי לקיים מצוות אכילת מצה, וְקָלוּי לפרפראות, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

(יב) כיון שכבר היה להם מאכל מתבואת הארץ, וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן – הפסיק לרדת להם מן מִמָּחֳרָת, והיינו ביום ששה עשר בניסן, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן, ואחרי שהוקרב העומר והותר להם לאכול מהתבואה החדשה, וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא – אכלו מהתבואה שצמחה בארץ ישראל באותה שנה.

(יג) וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ – סביב ליריחו, בסמוך אליה, וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה דמות אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, והכיר יהושע שזהו מלאך, ומכך שהחזיק חרב בידו הבין שהנבואה שבפיו היא בענין המלחמה, אמנם לא ידע מדוע עומד המלאך לנגדו, כי אם בא לסייע להם במלחמתם עם הגויים היה עליו לעמוד בראש מחנה ישראל כשפניו כלפי הגויים, וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, הֲלָנוּ אַתָּה – האם באת רק לחזק אותנו שנלחם אנו עם הגויים, ולכן פניך למול העם, ואם כן אין זה אלא סיוע למלחמה, אבל עיקר המלחמה תיעשה על ידי ישראל בעצמם, אִם לְצָרֵינוּ – או שבאת להלחם בצרינו, ואז תהיה התשועה גדולה, כי המלאך יכה את כל הגויים, וישראל יבואו אחריו רק לשלול שלל.

(יד) וַיֹּאמֶר אליו המלאך, לֹא – אל תסתפק בענין זה, כִּי באמת אֲנִי שַׂר צְבָא ה', ויש עימי עוד רבבות מלאכים היוצאים להלחם עם האויב, ומה שראית אותי ופני מולך, זהו כיון שעַתָּה בָאתִי – באתי כעת להודיע לך ענין נבואה קודם שתתחיל המלחמה, וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ, מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ – מהי הנבואה שנשלחת לומר לי.

(טו) וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ, שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ והכן עצמך לנבואה, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא, ותיכף יתגלה דבר ה' אליך, וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן.