שיעור 122, ספר שמואל, פרק כב, א-ה

(א) וַיֵּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מִשָּׁ֔ם וַיִּמָּלֵ֖ט אֶל־מְעָרַ֣ת עֲדֻלָּ֑ם וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶחָיו֙ וְכָל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו וַיֵּֽרְד֥וּ אֵלָ֖יו שָֽׁמָּה׃ (ב) וַיִּֽתְקַבְּצ֣וּ אֵ֠לָיו כָּל־אִ֨ישׁ מָצ֜וֹק וְכָל־אִ֨ישׁ אֲשֶׁר־ל֤וֹ נֹשֶׁא֙ וְכָל־אִ֣ישׁ מַר־נֶ֔פֶשׁ וַיְהִ֥י עֲלֵיהֶ֖ם לְשָׂ֑ר וַיִּֽהְי֣וּ עִמּ֔וֹ כְּאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִֽישׁ׃ (ג) וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד מִשָּׁ֖ם מִצְפֵּ֣ה מוֹאָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֶל־מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֗ב יֵֽצֵא־נָ֞א אָבִ֤י וְאִמִּי֙ אִתְּכֶ֔ם עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אֵדַ֔ע מַה־יַּֽעֲשֶׂה־לִּ֖י אֱלֹהִֽים׃ (ד) וַיַּנְחֵ֕ם אֶת־פְּנֵ֖י מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב וַיֵּֽשְׁב֣וּ עִמּ֔וֹ כָּל־יְמֵ֥י הֱיוֹת־דָּוִ֖ד בַּמְּצוּדָֽה׃ (ה) וַיֹּאמֶר֩ גָּ֨ד הַנָּבִ֜יא אֶל־דָּוִ֗ד לֹ֤א תֵשֵׁב֙ בַּמְּצוּדָ֔ה לֵ֥ךְ וּבָֽאתָ־לְּךָ֖ אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד וַיָּבֹ֖א יַ֥עַר חָֽרֶת׃

֍֍֍

(א) וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם, וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם, וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו, וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה, להסתתר עמו, כיון שפחדו ששאול ינקום בהם.

(ב) וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק – כל אדם אשר יש לו מצוקת נפש פנימית, וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא – וכל אדם אשר יש לו מצוקה חיצונית, מאת הנושים בו ממון, וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ – אדם בעל כעס וחימה, הראוי לחרף נפשו בקרב, וַיְהִי עֲלֵיהֶם דוד לְשָׂר, וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ.

(ג) וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם אל מִצְפֵּה מוֹאָב, וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב, יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם – יצאו אבי ואימי מהמערה, ויהיו איתכם, כיון שהמערה היתה מקום סכנה עבורם בעת מלחמה, ופחדו לחזור לארץ ישראל מפני שאול, עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים, והיכן אמצא לי מקום מנוחה.

(ד) וַיַּנְחֵם – הנהיג דוד את אביו ואמו אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ – עם מלך מואב, כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה (אבל אחרי שיצא דוד מהמצודה אל יער חרת, כמו שיסופר להלן, הרג מלך מואב את אביו ואמו ואחיו, חוץ מאחד).

(ה) וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל דָּוִד, לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה, לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אל אֶרֶץ יְהוּדָה. וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת.