שיעור 123, ספר שמואל, פרק כב, ו-י
(ו) וַיִּשְׁמַ֣ע שָׁא֔וּל כִּ֚י נוֹדַ֣ע דָּוִ֔ד וַֽאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ וְשָׁאוּל֩ יוֹשֵׁ֨ב בַּגִּבְעָ֜ה תַּֽחַת־הָאֶ֤שֶׁל בָּֽרָמָה֙ וַֽחֲנִית֣וֹ בְיָד֔וֹ וְכָל־עֲבָדָ֖יו נִצָּבִ֥ים עָלָֽיו׃ (ז) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל לַֽעֲבָדָיו֙ הַנִּצָּבִ֣ים עָלָ֔יו שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֣י יְמִינִ֑י גַּם־לְכֻלְּכֶ֗ם יִתֵּ֤ן בֶּן־יִשַׁי֙ שָׂד֣וֹת וּכְרָמִ֔ים לְכֻלְּכֶ֣ם יָשִׂ֔ים שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י מֵאֽוֹת׃ (ח) כִּי֩ קְשַׁרְתֶּ֨ם כֻּלְּכֶ֜ם עָלַ֗י וְאֵין־גֹּלֶ֤ה אֶת־אָזְנִי֙ בִּכְרָת־בְּנִ֣י עִם־בֶּן־יִשַׁ֔י וְאֵין־חֹלֶ֥ה מִכֶּ֛ם עָלַ֖י וְגֹלֶ֣ה אֶת־אָזְנִ֑י כִּ֣י הֵקִים֩ בְּנִ֨י אֶת־עַבְדִּ֥י עָלַ֛י לְאֹרֵ֖ב כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ט) וַיַּ֜עַן דֹּאֵ֣ג הָֽאֲדֹמִ֗י וְה֛וּא נִצָּ֥ב עַל־עַבְדֵֽי־שָׁא֖וּל וַיֹּאמַ֑ר רָאִ֨יתִי֙ אֶת־בֶּן־יִשַׁ֔י בָּ֣א נֹ֔בֶה אֶל־אֲחִימֶ֖לֶךְ בֶּן־אֲחִטֽוּב׃ (י) וַיִּשְׁאַל־לוֹ֙ בַּֽה֔' וְצֵידָ֖ה נָ֣תַן ל֑וֹ וְאֵ֗ת חֶ֛רֶב גָּלְיָ֥ת הַפְּלִשְׁתִּ֖י נָ֥תַן לֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(ו) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל כִּי נוֹדַע דָּוִד וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ – כי ידוע היכן דוד נמצא עם ארבע מאות איש שלו, ואינו מתחבא, וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה, תַּחַת הָאֶשֶׁל – האילן, הנטוע בָּרָמָה, וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ, וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים עָלָיו.
(ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו, שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי – אנשי שבט בנימין (שרוב עבדיו היו מבני שבטו, שבט בנימין), כלומר, אף אם שבט יהודה מחזיקים ביד דוד, כיון שהוא בן שבטם, הרי אתם משבט בנימין, וראוי לכם לסייע לי ולא לדוד, ועוד, גם אם תחשבו שדוד יתן לכם שדות ומשרות, וכי גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים, וכי לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, והרי ודאי ימנה רק אנשים ספורים לשרים, וכל השאר יהיו עבדים ועניים.
(ח) ואם כן מה הסיבה לכך, כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי, וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת (-בשעה שכרת) בְּנִי יהונתן ברית עִם בֶּן יִשַׁי, וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי – אין מי שייעשה חולה עבורי, להשתתף בצערי, וְגֹלֶה – ואין המגלה אֶת אָזְנִי, אפילו עתה, כאשר צמח המרד והתפשט, לומר לי כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה.
עתה רצה דואג לספר לשאול שגם נוב עיר הכהנים בין המורדים בו, ורצה לספר את המעשה שבא דוד אל העיר בצורה שיחשוב שאול שאחימלך היה שותף למרד של דוד. ואם היה דואג מספר את האמת, שבא דוד אל משכן ה', ואמר לאחימלך שהוא הולך בשליחות שאול, וביקש לחם מחמת רעבון, וששאל לו באורים ותומים דבר סתמי, שאינו שייך למרד, וכן שביקש חרב סתם ולא דווקא את חרבו של גלית, היה שאול מבין שאין לאחימלך כל שייכות למרד. ולכן שינה דואג את הדברים, וסידרם בסדר שונה מכפי שהיה באמת, וכמו שיבואר.
(ט) וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, וְהוּא נִצָּב – ממונה עַל עַבְדֵי שָׁאוּל, וַיֹּאמַר, רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה, אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב. ובזה כבר רמז שלא בא דוד למשכן ה', אלא בא לבית אחימלך, כאדם שבא לחבירו בענין פרטי, ורמז בכך שאף אחימלך בין הקושרים למרוד בשאול, ולכן בא דוד אל ביתו.
(י) וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּה' – שאל לו אחימלך באורים ותומים, והקדים את השאלה באורים ותומים כאילו היא היתה בתחילה, ובאמת היה זה בסוף, כיון שרצה להדגיש שנתינת הצידה ובחרב היו לאחר השאלה, שבודאי היתה בענין הבריחה, ואם כן כבר ידע כי הוא בורח משאול ואף על פי כן החזיק בידו. ועוד רצה לרמוז בכך, ששאל דוד את שאלתו מאחימלך בהיותם בביתו הפרטי של אחימלך, ולכן לא היה דואג יכול לשמוע את השאלה, ואילו היה אומר את האמת ששאלו במשכן ה', הרי היה דואג שם ויודע מה היתה השאלה, שלא היתה כלל בענין הבריחה, וְצֵידָה נָתַן לוֹ, ואף בזה שינה מהאמת, שהרי אחימלך נתן לו אוכל לשבור את רעבונו, ומחמת שהיה מסוכן ברעבונו נתן לו לחם קודש, כי אף אם דוד נחשב מורד במלכות אין רשות לסתם אדם לגרום לו למות ברעב, ואילו דואג אמר זאת כאילו נתן אחימלך לדוד צידה לדרך לזמן רב, שמכך נראה שהיתה כוונתו לחזק את המרד, וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ, וכוונתו לרמז שבדווקא נתן לו חרב גדולה ומיוחדת זו, ולא סיפר שדוד ביקש חרב סתם, ורק במקרה לא היתה שם חרב אחרת מלבדה, ולכן נטלה דוד. ומלבד כל רמזיו, החסיר דואג את הפרט החשוב ביותר, שדוד אמר לאחימלך בפירוש שהוא הולך בשליחות שאול, ואם היה אומר זאת לא היה נופל כל חשד על אחימלך.
