גמרא
שנינו במשנה, 'וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת'. תמהה הגמרא, וְכי חֵרֶשֶׁת בַּת חֲלִיצָה הִיא, וְהָתְּנַן – והרי שנינו במשנה, חֵרֵשׁ שֶׁנֶּחֱלַץ, וְחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְּצָה, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן, חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, והטעם שאין חליצה מועילה בחרשת הוא כיון שאינה יכולה לומר את הנוסח הכתוב בפרשה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב, כִּי קָתָּנֵי – מה שנקטה המשנה 'וְכֵן שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת', אַבִּיאָה – זהו רק לגבי ביאת יבום, אֲבָל חֵרֶשֶׁת, וַדַּאי לַאו בַּת חֲלִיצָה הִיא, וכמו שהתבאר במשנה שחרשת אינה ראויה לחליצה.
שנינו במשנה, 'קְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת, אֵין בִּיאַת אַחַת מֵהֶן פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ'. מבררת הגמרא, כֵּיצַד הַתָּרָתָן, והרי אין ביאת האחת פוטרת את צרתה, ואינו יכול לחלוץ לחרשת מאחר ואינה יכולה לקרוא את הפסוקים, ואם ייבם את החרשת וימתין עד שתגדל הקטנה ויחלוץ לה, תיאסר עליו החרשת, כיון שלאחר שחולץ היבם לאחת מנשות המת אסור לו לייבם את האחרת [ואף שתחילה בא על החרשת בתורת יבום, כיון שאין קידושיה קידושי תורה, אין יבומה מפקיע את הזיקה של האחרת, וחליצת הקטנה תאסור עליו את החרשת]. מבארת הגמרא, אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר רַב, כּוֹנֵס אֶת הַחֵרֶשֶׁת, וּמוֹצִיאָה בְּגֵט, וּקְטַנָּה תַּמְתִּין עַד שֶׁתַּגְדִּיל, וְתַחְלוֹץ. מוסיפה הגמרא, וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שהובאו דבריו במשנה לעיל, מְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בּוֹ, ויתבטלו קידושי הראשון למפרע, וּמְיַבֵּם לָהּ לַחֵרֶשֶׁת. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – הלכה כדברי רבי אליעזר, שהקטנה ממאנת ומייבם את החרשת.
משנה
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי יְתוֹמוֹת קְטַנּוֹת, שאינן אחיות, שקידושיהן מדרבנן, וּמֵת בלא בנים, וּבָא הַיָּבָם עַל הָרִאשׁוֹנָה, וְחָזַר וּבָא עַל הַשְּׁנִיָּה, אוֹ שֶׁאחרי שבא האחד על היתומה האחת בָּא אָחִיו עַל הַשְּׁנִיָּה, לֹא פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנָה, כיון שיש ספק אם ביאת יתומה נחשבת קנין, וממה נפשך, אם היא קנין, הרי קנה כבר את הראשונה, וביאת השניה אינה אלא ביאת זנות, ואם אין זו ביאה הקונה, הרי שתיהן לא היו קנויות כלל לאחיו, והן מותרות לו [ומכל מקום אין לו לקיים את השניה, כיון שיתכן שכבר קנה את הראשונה, ואז השניה אסורה עליו מחמתה]. וְכֵן הדין במי שהיה נשוי שְׁתֵּי חֵרְשׁוֹת, שהרי אף הן דומות לשתי יתומות קטנות, בכך שקידושיהן דרבנן.
להבנת הדין הבא יש להקדים את המבואר בגמרא, שאף על פי שגם קידושי חרשת וגם קידושי קטנה הן קידושין דרבנן, יש חילוק ביניהן, שקידושי חרשת הם קידושין שאינם גמורים [אפילו מדרבנן], כיון שלעולם לא תהיה פיקחת, ולא יהיו קידושיה קידושי תורה. ואילו קידושי קטנה הם ספק, האם הם נחשבים כקידושין גמורים [דרבנן] כיון שהיא עתידה לגדול ואז יהיו קידושיה קידושי תורה, או שכעת אין אלו קידושין כלל, ואפילו לא מדרבנן, אלא שהתירו לו לנהוג בה מנהג קידושין כדי שתגדל ברשותו, ואז תהיה מקודשת לו: היה האדם נשוי לקְטַנָּה וְחֵרֶשֶׁת, ומת בלא בנים, וּבָא היבם עַל הַקְּטַנָּה, וְחָזַר וּבָא עַל הַחֵרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁאחר שבא על הקטנה בָּא אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת, פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה, וזו גזירה משום האופן המבואר בסיפא, שבו בא תחילה על החרשת, וכמו שיבואר. בָּא הַיָּבָם תחילה עַל הַחֵרֶשֶׁת, וְחָזַר וּבָא עַל הַקְּטַנָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה, פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת, כיון שיש צד שקנין הקטנה הוא קנין גמור, והרי הוא מבטל את קנין החרשת, שהוא בודאי קנין שאינו גמור.
היו לאדם שתי נשים, האחת פִּקַחַת וְהאחת חֵרֶשֶׁת, בָּא יָבָם עַל הַפִּקַחַת, וְחָזַר וּבָא עַל הַחֵרֶשֶׁת, אוֹ שֶׁאחרי שבא על הפקחת בָּא אָחִיו עַל הַחֵרֶשֶׁת, לֹא פָּסַל אֶת הַפִּקַחַת, שהרי יבומה של הפקחת הוא יבום ודאי וגמור, וביאת החרשת שנעשתה אחר כך היא ביאת זנות. אבל אם בָּא יָבָם עַל הַחֵרֶשֶׁת, וְחָזַר וּבָא עַל הַפִּקַחַת, אוֹ שֶׁאחרי שבא על החרשת בָּא אָחִיו עַל הַפִּקַחַת, פָּסַל אֶת הַחֵרֶשֶׁת, כיון שלא היה קניינה גמור, ואילו היבמה היתה מקודשת לראשון קידושין גמורים, וזיקתה מוחלטת, ויבומה ודאי.
היה האדם נשוי לשתי נשים, אחת גְּדוֹלָה וְאחת קְטַנָּה, בָּא יָבָם עַל הַגְּדוֹלָה, וְחָזַר וּבָא עַל הַקְּטַנָּה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַקְּטַנָּה, לֹא פָּסַל אֶת הַגְּדוֹלָה, שקידושיה ויבומה גמורים. בָּא יָבָם עַל הַקְּטַנָּה, וְחָזַר וּבָא עַל הַגְּדוֹלָה, אוֹ שֶׁבָּא אָחִיו עַל הַגְּדוֹלָה, הרי זה פָּסַל אֶת הַקְּטַנָּה, שקידושיה ויבומה מדרבנן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּכוּלָן – בכל האופנים הללו, שאחת מנשות המת היא קטנה, מְלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנָּה שֶׁתְּמָאֵן בּוֹ – בבעלה שמת, כדי לבטל את נישואיו למפרע, ותתייבם הגדולה יבום גמור.
גמרא
הובאה במשנתנו מחלוקת תנא קמא ורבי אליעזר כיצד יש לנהוג באופן שהיו למת שתי נשים, ואחת מהן קטנה. פוסקת הגמרא את ההלכה, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שמלמדים את הקטנה שתמאן, כדי שתוכל הגדולה להתייבם יבום גמור מן התורה.
