שיעור 13. שיר השירים, פרק ב, יד-יז

יד יֽוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֨תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֨ינִי֙ אֶת־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖נִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ כִּֽי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃ טו אֶֽחֱזוּ־לָ֨נוּ֙ שֻֽׁעָלִ֔ים שֻֽׁעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃ טז דּוֹדִ֥י לִי֙ וַֽאֲנִ֣י ל֔וֹ הָֽרֹעֶ֖ה בַּשּֽׁוֹשַׁנִּֽים׃ יז עַ֤ד שֶׁיָּפ֨וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים סֹב֩ דְּמֵֽה־לְךָ֨ דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָֽאַיָּלִ֖ים עַל־הָ֥רֵי בָֽתֶר׃

(יד) כיון שהתגלות זו לא היתה בדרגת נבואה גמורה שבה הנפש הרוחנית מתפשטת ויוצאת לגמרי ממאסר הגוף, קורא לה יוֹנָתִי המסתתרת בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, כי הנפש הרוחנית היתה לבושה עדיין בגוף, ושם היתה לה ההתגלות הנבואית הזו. והנה בנבואה הראשונה ביקש שלמה מה' את החכמה, והשפיע עליו ה' שפע חכמה ובינה, ובנבואה זו הזהירו ה' ללכת בדרכיו וליראה אותו, והשפיע עליו שפע יראה ואהבה. ועל שני הדברים הללו אמר כעת ה' לנפש שלמה, הנה את מסתתרת בחגוי הסלע, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, שזה הרמז לחכמה שבנפש, כי על ידי ראיית הדבר ניכרת מהותו האמיתית, וכך השכל מגלה את מהות האדם, וכאילו קורא לנפש להשכיל בחכמה שניתנה לה בנבואה הראשונה, הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, שזה הרמז ליראה שבנפש, כי על ידי הקול והדיבור ניתן לדעת מה רצונו של האדם, וקול הנפש יצווה על כוחות הגוף לקיים את המצוות, ומצווה עליה ללכת ביראת ה' כפי השפע שהושפע עליה בנבואה זו, והקדים את החכמה ליראה כיון שאי אפשר להגיע אל היראה בלי שתקדם לה החכמה, שידע האדם ויבין ממי הוא ירא. אך כיון שלפי האמת היראה חשובה מהחכמה, שהרי תכלית החכמה היא להגיע ליראת ה', לכן חוזר ואומר את הדברים לפי סדר חשיבותם, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב, בהליכתך ביראת ה', וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה, בהשכילך בדרכי החכמה.

(טו) כיון שבנבואה זו לא נפרדה נפש שלמה מגופו, מבאר עתה כיצד לא הפריעו כוחות הגוף לחיבור הקדוש של נפש שלמה עם אלהיו, אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים, השועל הוא רמז לכח הדמיון (כי השועל פקח יותר משאר החיות מחמת כח הדמיון שיש בו, ועל ידו הוא יכול לחשוב דברי ערמומיות), וכאשר הנביא מקבל את נבואתו בזמן שנשמתו לא נפרדה מגופו, כפי שאירע לשלמה בנבואה זו, אזי מתערבים מחזות של כח הדמיון יחד עם השגת השכל (ועל ידי זה רואים הנביאים את ההשגות בדרך של צורות ותמונות, וכמו שנאמר (הושע י"ב י"א) "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה"), ונפש שלמה שלחה את כוחות הגוף לעסוק במחזות ודמיונות אלו של ראיית הדוד מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, ובאותו זמן התייחדה נפש שלמה עם אלהיה, ושכלו השיג את ההשגה הנבואית הזכה, ללא המחזות והדמיונות שבהם, ועל כך מוסיף ואומר, שאותם שֻׁעָלִים קְטַנִּים, שהם המחזות והציורים של הדמיון, הם מְחַבְּלִים כְּרָמִים – מחבלים ומפריעים ל'כרמים', שזהו כינוי לנבואה שאינה גמורה, וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר – כמו כרם שענביו עדיין לא הבשילו לגמרי, כי הנבואה השלימה משולה ליין (כמו שנאמר לעיל (פרק ב' פסוק ד') בנבואה הראשונה, שהיתה נבואה גמורה, "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן"), אך נבואה זו משולה לכרם, שממנו מוציאים את היין, ואפילו כרם זה לא הבשילו ענביו לגמרי, אלא היו ענביו עדיין 'סמדר', כלומר, בוסר. וכך ציורים אלו מאפילים על אור הנבואה, ומערבים בהשגותיה השכליות גם מחזות ודימויים.

(טז) באותו זמן שכוחות הגוף החומריים התעסקו במחזות הנבואה, התייחדה נפש שלמה עם ה', וכיון שלא באה נבואה זו מכח התעוררותו של שלמה אל הנבואה, אלא להיפך, ההתעוררות היתה מאת ה' לפנות אל נפש שלמה, לכן אומרת הנפש, דּוֹדִי לִי תחילה, וַאֲנִי לוֹ לאחר מכן, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, כלומר, אינו 'רֹועֶה' אותי בלחם ומים, כפי שרועים את הגוף, אלא 'רֹועֶה' אותי בשושנים, שזו רְעִיָה רוחנית, המשולה לריח טוב, ועל ידי זה באה חַיוּת לנפש ולשכל.

(יז) חיבור נבואי זה לא נמשך זמן רב, אלא עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם – עד שיתגבר חום היום, כלומר, עד שיתעייפו כוחות הגוף לעסוק במחזות הנבואה הציוריים, ויתגברו להנהיג את הגוף כדרכם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים – ינוסו אותם חזיונות שראו והשיגו כוחות הגוף, ואז נפסקה הנבואה מחמת כוחות הגוף ששבו להתעורר ולעסוק בעניניהם הגשמיים, סֹב, דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר, שדרכם לחזור למקומם הראשון, וכך ישוב ה' אל נפש שלמה בכל עת שתהיה מוכנה לנבואה.