שיעור 14. שיר השירים, פרק ג, א-ג

פרק ג א עַל־מִשְׁכָּבִי֙ בַּלֵּיל֔וֹת בִּקַּ֕שְׁתִּי אֵ֥ת שֶֽׁאָהֲבָ֖ה נַפְשִׁ֑י בִּקַּשְׁתִּ֖יו וְלֹ֥א מְצָאתִֽיו׃ ב אָק֨וּמָה נָּ֜א וַאֲסֽוֹבְבָ֣ה בָעִ֗יר בַּשְּׁוָקִים֙ וּבָ֣רְחֹב֔וֹת אֲבַקְשָׁ֕ה אֵ֥ת שֶֽׁאָהֲבָ֖ה נַפְשִׁ֑י בִּקַּשְׁתִּ֖יו וְלֹ֥א מְצָאתִֽיו׃

השיר השלישי (עד פרק ה' פסוק א'): יתאר את הנבואה הגדולה והעיקרית שהיתה לשלמה המלך, בשנת אחת עשרה למלכותו, לאחר שסיים את בניית בית המקדש, ועורר את נפשו בדרכים רבות ושונות אל הנבואה, ואז השיג נבואה גמורה, בדיבור ארוך ובחיבה יתירה, וגם לאחר שהסתיימה הנבואה עצמה, נשארה נפש שלמה דבוקה באלהיה זמן רב לאחר מכן, על ידי בית המקדש והעבודה התמידית שבו. וכך נאמר בנבואה זו (מלכים א' פרק ט' פסוקים ב'-ה') "וַיֵּרָא ה' אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית, כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי, הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם, וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר, לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ, חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר. וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר, לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל".

פרק ג (א) לאחר שסיים שלמה המלך את בניית בית המקדש, שהוא מקום השראת השכינה בארץ, אמרה נפש שלמה, עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, בכל לילה ולילה לאחר שהקריב שלמה המלך קרבנות רבים ועסק בתפילה, בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי – ביקשה נפש שלמה לחזור ולהדבק בבוראה בגילוי נבואה, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו, כי עברו ארבעה עשר יום מסיום בניית בית המקדש, ועדיין לא באה אליו הנבואה.

(ב) אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, וה'עיר' היא משל לכלל הכוחות שבאדם, וכמו שבעיר יש אנשים רבים בעלי מלאכות שונות, כך באדם יש כוחות רבים (א. כוחות הנפש השכלית, שהם החכמה, הבינה, הזכרון וכדומה. ב. כוחות הנפש החיונית, שהם הרחמים, הגבורה, הבושה ושאר המידות וההרגשות שיש באדם. ג. כוחות הנפש הטבעית, שהם האכילה השתיה העיכול ושאר הכוחות השייכם לגוף עצמו), ובתחילה סובבה נפש שלמה בכלל הכוחות שבגוף, וכשראתה שאי אפשר להגיע באמצעותם אל ההשגה הנבואית, סובבה בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, שזהו משל לכח הכולל את כל הכוחות של הגוף יחד, והוא כח הדמיון, שהאדם בדמיונו יכול לחשוב ולזכור, לרחם ולהתבייש, ואף לעורר את רצון האכילה והשתיה (בדומה לשווקים ולרחובות של העיר, שבהם מתקבצים כל אנשי העיר וכל בעלי המלאכה למקום אחד), אֲבַקְשָׁה בכל הכוחות הללו, ובכח הדמיון בפני עצמו, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו, כי אין הנפש יכולה להשיג את הנבואה בכוחות החומריים, כל זמן שהיא 'בתוך העיר', כלומר, בתוך הגוף וכוחותיו.