(יא) וַיַּֽחֲזֵ֥ק דָּוִ֛ד בִּבְגָדָ֖ו וַיִּקְרָעֵ֑ם וְגַ֥ם כָּל־הָֽאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ (יב) וַֽיִּסְפְּדוּ֙ וַיִּבְכּ֔וּ וַיָּצֻ֖מוּ עַד־הָעָ֑רֶב עַל־שָׁא֞וּל וְעַל־יְהֽוֹנָתָ֣ן בְּנ֗וֹ וְעַל־עַ֤ם ה֙' וְעַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י נָֽפְל֖וּ בֶּחָֽרֶב׃ (יג) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־הַנַּ֨עַר֙ הַמַּגִּ֣יד ל֔וֹ אֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר בֶּן־אִ֛ישׁ גֵּ֥ר עֲמָֽלֵקִ֖י אָנֹֽכִי׃ (יד) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דָּוִ֑ד אֵ֚יךְ לֹ֣א יָרֵ֔אתָ לִשְׁלֹ֨חַ֙ יָֽדְךָ֔ לְשַׁחֵ֖ת אֶת־מְשִׁ֥יחַ הֽ'׃ (טו) וַיִּקְרָ֣א דָוִ֗ד לְאַחַד֙ מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר גַּ֣שׁ פְּגַע־בּ֑וֹ וַיַּכֵּ֖הוּ וַיָּמֹֽת׃ (טז) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד דָּֽמְךָ֖ עַל־רֹאשֶׁ֑ךָ כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ לֵאמֹ֔ר אָֽנֹכִ֥י מֹתַ֖תִּי אֶת־מְשִׁ֥יחַ הֽ'׃
֍ ֍ ֍
(יא) וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו, וַיִּקְרָעֵם לאות צער ואבלות, וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ עשו כן.
(יב) וַיִּסְפְּדוּ, וַיִּבְכּוּ, וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב, עַל שָׁאוּל המלך, וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ שהיה אב בית דין, וְעַל עַם ה', אלו הסנהדרין, וְעַל כל בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב. [ונהגו כן לפי ההלכה שצריך כל אדם מישראל לקרוע את בגדיו על מיתת נשיא, אב בית דין, ועל צרת ישראל, וכאן אירעו שלשת הדברים].
(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, אֵי מִזֶּה אָתָּה – מאיזה מקום אתה, וַיֹּאמֶר, בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי, והיינו שהיה מתגורר במקומם של עמלק, אך הוא עצמו היה יהודי.
(יד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, כיון שיהודי אתה, אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה'.
(טו) וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים שהיו לפניו, וַיֹּאמֶר לו, גַּשׁ פְּגַע בּוֹ, באותו נער שגמר את מיתת שאול, וַיַּכֵּהוּ, וַיָּמֹת, ואף שלפי ההלכה אין חיוב מיתה על ההורג באופן זה, ובפרט שלא היו כאן עדים והתראה אלא הודאת עצמו בלבד, עשה זאת דוד כהוראת שעה [ורשאי המלך להרוג במקרה שהוא רואה בכך צורך אף במקום שלא חייבה התורה מיתה], כדי שלא יהיה קל בעיני העם לשלוח יד במלך.
(טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ – אתה אשם במיתת עצמך, כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'.
