שיעור 17, ספר עזרא, פרק ד, כא-כד

כא כְּעַן֙ שִׂ֣ימוּ טְּעֵ֔ם לְבַטָּלָ֖א גֻּבְרַיָּ֣א אִלֵּ֑ךְ וְקִרְיְתָ֥א דָךְ֙ לָ֣א תִתְבְּנֵ֔א עַד־מִנִּ֖י טַעְמָ֥א יִתְּשָֽׂם׃ כב וּזְהִירִ֥ין הֱו֛וֹ שָׁל֖וּ לְמֶעְבַּ֣ד עַל־דְּנָ֑ה לְמָה֙ יִשְׂגֵּ֣א חֲבָלָ֔א לְהַנְזָקַ֖ת מַלְכִֽין׃ כגאֱדַ֗יִן מִן־דִּ֞י פַּרְשֶׁ֤גֶן נִשְׁתְּוָנָא֙ דִּ֚י אַרְתַּחְשַׁ֣שְׂתְּא מַלְכָּ֔א קֱרִ֧י קֳדָם־רְח֛וּם וְשִׁמְשַׁ֥י סָֽפְרָ֖א וּכְנָוָֽתְה֑וֹן אֲזַ֨לוּ בִבְהִיל֤וּ לִירֽוּשְׁלֶם֙ עַל־יְה֣וּדָיֵ֔א וּבַטִּ֥לוּ הִמּ֖וֹ בְּאֶדְרָ֥ע וְחָֽיִל׃ כד בֵּאדַ֗יִן בְּטֵלַת֙ עֲבִידַ֣ת בֵּית־אֱלָהָ֔א דִּ֖י בִּירֽוּשְׁלֶ֑ם וַֽהֲוָת֙ בָּֽטְלָ֔א עַ֚ד שְׁנַ֣ת תַּרְתֵּ֔ין לְמַלְכ֖וּת דָּֽרְיָ֥וֶשׁ מֶֽלֶךְ־פָּרָֽס׃

֍           ֍            ֍

(כא) כְּעַן שִׂימוּ טְּעֵם – עתה תתנו פקודה וציווי, לְבַטָּלָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ – לבטל את האנשים הללו ממלאכתם, וְקִרְיְתָא דָךְ לָא תִתְבְּנֵא – ועיר זו לא תִּבָּנֶה, עַד מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂם – עד שתבא פקודה אחרת ממני.

(כב) וּזְהִירִין הֱווֹ שָׁלוּ לְמֶעְבַּד עַל דְּנָה – ותזהרו מלעשות את עצמכם כשוכחים ושוגגים בציווי זה, לְמָה יִשְׂגֵּא חֲבָלָא לְהַנְזָקַת מַלְכִין – כי למה יגדל הנזק, להזיק את המלכות. ואמנם באגרת זו לא היתה חזרה ממה שציוה כורש שיבנו את בית המקדש, וכפי שהתבאר שבדתי פרס ומדי אי אפשר לבטל ציווי שנכתב על ידי המלך, אלא שהיה זה ציווי חדש שלא לבנות את העיר ירושלים, שזהו דבר שלא עשו כלל עולי הגולה.

 (כג) אמנם כיון שהמכתב נכתב בשפת ולשון פרס, והוצרכו לתרגם את הדברים ללשון העם,אֱדַיִן אז, מִן דִּי פַּרְשֶׁגֶן נִשְׁתְּוָנָא דִּי אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא – כאשר העתקת והשוואת מכתבו של המלך כורש קֱרִי קֳדָם – נקרא לפני רְחוּם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא וּכְנָוָתְהוֹן – וחבריהם, והם פירשו את הכתב על בניית בית המקדש, אֲזַלוּ בִבְהִילוּ לִירוּשְׁלֶם עַל יְהוּדָיֵא – הלכו בבהילות ליהודים שבירושלים, וּבַטִּלוּ הִמּוֹ בְּאֶדְרָע וְחָיִל – ובטלו אותם מבניית בית המקדש בזרוע וחיל.

 (כד) בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם – אז התבטלה עבודת בנית בית האלהים שבירושלים, וַהֲוָת בָּטְלָא עַד שְׁנַת תַּרְתֵּין – והיתה בטלה עד השנה השניה לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁמֶלֶךְ פָּרָס.