שיעור 176, ספר מלכים ב', פרק י, ט-יז

ט וַיְהִ֤י בַבֹּ֨קֶר֙ וַיֵּצֵ֣א וַֽיַּעֲמֹ֔ד וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־כָּל־הָעָ֔ם צַדִּקִ֖ים אַתֶּ֑ם הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י קָשַׁ֤רְתִּי עַל־אֲדֹנִי֙ וָֽאֶהְרְגֵ֔הוּ וּמִ֥י הִכָּ֖ה אֶת־כָּל־אֵֽלֶּה׃ י דְּע֣וּ אֵפ֗וֹא כִּי֩ לֹ֨א יִפֹּ֜ל מִדְּבַ֤ר ה֙' אַ֔רְצָה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה֖' עַל־בֵּ֣ית אַחְאָ֑ב וַֽה֣' עָשָׂ֔ה אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּיַ֖ד עַבְדּ֥וֹ אֵֽלִיָּֽהוּ׃ יא וַיַּ֣ךְ יֵה֗וּא אֵ֣ת כָּל־הַנִּשְׁאָרִ֤ים לְבֵית־אַחְאָב֙ בְּיִזְרְעֶ֔אל וְכָל־גְּדֹלָ֖יו וּמְיֻדָּעָ֣יו וְכֹֽהֲנָ֑יו עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִֽיד׃ יב וַיָּ֨קָם֙ וַיָּבֹ֔א וַיֵּ֖לֶךְ שֹֽׁמְר֑וֹן ה֛וּא בֵּֽית־עֵ֥קֶד הָֽרֹעִ֖ים בַּדָּֽרֶךְ׃ יג וְיֵה֗וּא מָצָא֙ אֶת־אֲחֵי֙ אֲחַזְיָ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר מִ֣י אַתֶּ֑ם וַיֹּֽאמְר֗וּ אֲחֵ֤י אֲחַזְיָ֨הוּ֙ אֲנַ֔חְנוּ וַנֵּ֛רֶד לִשְׁל֥וֹם בְּנֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ וּבְנֵ֥י הַגְּבִירָֽה׃ יד וַיֹּ֨אמֶר֙ תִּפְשׂ֣וּם חַיִּ֔ים וַֽיִּתְפְּשׂ֖וּם חַיִּ֑ים וַיִּשְׁחָט֞וּם אֶל־בּ֣וֹר בֵּֽית־עֵ֗קֶד אַרְבָּעִ֤ים וּשְׁנַ֨יִם֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־הִשְׁאִ֥יר אִ֖ישׁ מֵהֶֽם׃ טו וַיֵּ֣לֶךְ מִשָּׁ֡ם וַיִּמְצָ֣א אֶת־יְהֽוֹנָדָב֩ בֶּן־רֵכָ֨ב לִקְרָאת֜וֹ וַֽיְבָרְכֵ֗הוּ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲיֵ֧שׁ אֶת־לְבָֽבְךָ֣ יָשָׁ֗ר כַּֽאֲשֶׁ֤ר לְבָבִי֙ עִם־לְבָבֶ֔ךָ וַיֹּ֨אמֶר יְהֽוֹנָדָ֥ב יֵ֛שׁ וָיֵ֖שׁ תְּנָ֣ה אֶת־יָדֶ֑ךָ וַיִּתֵּ֣ן יָד֔וֹ וַיַּֽעֲלֵ֥הוּ אֵלָ֖יו אֶל־הַמֶּרְכָּבָֽה׃ טז וַיֹּ֨אמֶר֙ לְכָ֣ה אִתִּ֔י וּרְאֵ֖ה בְּקִנְאָתִ֣י לַֽה֑' וַיַּרְכִּ֥בוּ אֹת֖וֹ בְּרִכְבּֽוֹ׃ יז וַיָּבֹא֙ שֹֽׁמְר֔וֹן וַ֠יַּךְ אֶת־כָּל־הַנִּשְׁאָרִ֧ים לְאַחְאָ֛ב בְּשֹֽׁמְר֖וֹן עַד־הִשְׁמִד֑וֹ כִּדְבַ֣ר ה֔' אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר אֶל־אֵֽלִיָּֽהוּ׃

(ט) וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיֵּצֵא יהוא וַיַּעֲמֹד וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם, הרי צַדִּקִים אַתֶּם, ולפי הדין אסור למסור בני אדם מישראל להריגה, ואם כן, הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ, וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה – מי הרג את כל בני אחאב.

(י) לכן דְּעוּ אֵפוֹא שהם היו חייבים מיתה על פי דבר ה', כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עַל בֵּית אַחְאָב, וַה' עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ, לא אני ולא אתם.

(יא) וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל, וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו -קרוביו] וְכֹהֲנָיו – העובדים המיוחדים לעבודה זרה, עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד.

(יב) וַיָּקָם, וַיָּבֹא וַיֵּלֶךְ שֹׁמְרוֹן, ובהיותו בדרך, כאשר הוּא היה בבֵּית עֵקֶד הָרֹעִים – במקום שמתאספים בו הרועים, בַּדָּרֶךְ.

(יג) וְיֵהוּא מָצָא אֶת אֲחֵי -בני אחיו של] אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר להם מִי אַתֶּם. וַיֹּאמְרוּ לו, אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ אֲנַחְנוּ בני אחים מכונים 'אחים'], וַנֵּרֶד לִשְׁלוֹם – לשאול בשלום בְּנֵי יהורם הַמֶּלֶךְ, וּבְנֵי איזבל הַגְּבִירָה, כי שמעו שמת יהורם, אבל לא ידעו דבר מהמרד שמרד יהוא.

(יד) וַיֹּאמֶר יהוא, תִּפְשׂוּם חַיִּים. וַיִּתְפְּשׂוּם חַיִּים, וַיִּשְׁחָטוּם אֶל בּוֹר בֵּית עֵקֶד אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אִישׁ, וְלֹא הִשְׁאִיר אִישׁ מֵהֶם, כי גם הם היו מבית אחאב.

(טו) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יהוא, וַיִּמְצָא אֶת יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב בא לִקְרָאתוֹ, וַיְבָרְכֵהוּ יהונדב לשלום. וַיֹּאמֶר אֵלָיו יהוא, הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר – האם ליבך מסכים למעשי, כַּאֲשֶׁר לְבָבִי שלם עִם לְבָבֶךָ. וַיֹּאמֶר לו יְהוֹנָדָב, יֵשׁ וָיֵשׁ, כפל דבריו לחזק את הענין, והוסיף לומר ליהוא, תְּנָה אֶת יָדֶךָ להעלותני אליך אל המרכבה, וַיִּתֵּן לו יהוא את יָדוֹ, וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל הַמֶּרְכָּבָה.

(טז) וַיֹּאמֶר יהוא ליהונדב בן רכב, לְכָה אִתִּי, וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לַה', במה שאני עתיד לעשות, וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ בְּרִכְבּוֹ.

(יז) וַיָּבֹא יהוא לשֹׁמְרוֹן, וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן, עַד הִשְׁמִדוֹ – עד שהשמיד את כל בית אחאב, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ.