שיעור 177, ספר מלכים ב', פרק י, יח-כח

יח וַיִּקְבֹּ֤ץ יֵהוּא֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַחְאָ֕ב עָבַ֥ד אֶת־הַבַּ֖עַל מְעָ֑ט יֵה֖וּא יַֽעַבְדֶ֥נּוּ הַרְבֵּֽה׃ יט וְעַתָּ֣ה כָל־נְבִיאֵ֣י הַבַּ֡עַל כָּל־עֹֽבְדָ֣יו וְכָל־כֹּֽהֲנָיו֩ קִרְא֨וּ אֵלַ֜י אִ֣ישׁ אַל־יִפָּקֵ֗ד כִּי֩ זֶ֨בַח גָּד֥וֹל לִי֙ לַבַּ֔עַל כֹּ֥ל אֲשֶׁר־יִפָּקֵ֖ד לֹ֣א יִֽחְיֶ֑ה וְיֵהוּא֙ עָשָׂ֣ה בְעָקְבָּ֔ה לְמַ֥עַן הַֽאֲבִ֖יד אֶת־עֹֽבְדֵ֥י הַבָּֽעַל׃ כ וַיֹּ֣אמֶר יֵה֗וּא קַדְּשׁ֧וּ עֲצָרָ֛ה לַבַּ֖עַל וַיִּקְרָֽאוּ׃ כא וַיִּשְׁלַ֤ח יֵהוּא֙ בְּכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיָּבֹ֨אוּ֙ כָּל־עֹֽבְדֵ֣י הַבַּ֔עַל וְלֹֽא־נִשְׁאַ֥ר אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר לֹא־בָ֑א וַיָּבֹ֨אוּ֙ בֵּ֣ית הַבַּ֔עַל וַיִּמָּלֵ֥א בֵית־הַבַּ֖עַל פֶּ֥ה לָפֶֽה׃ כב וַיֹּ֗אמֶר לַֽאֲשֶׁר֙ עַל־הַמֶּלְתָּחָ֔ה הוֹצֵ֣א לְב֔וּשׁ לְכֹ֖ל עֹֽבְדֵ֣י הַבָּ֑עַל וַיֹּצֵ֥א לָהֶ֖ם הַמַּלְבּֽוּשׁ׃ כג וַיָּבֹ֥א יֵה֛וּא וִיהֽוֹנָדָ֥ב בֶּן־רֵכָ֖ב בֵּ֣ית הַבָּ֑עַל וַיֹּ֜אמֶר לְעֹֽבְדֵ֣י הַבַּ֗עַל חַפְּשׂ֤וּ וּרְאוּ֙ פֶּן־יֶשׁ־פֹּ֤ה עִמָּכֶם֙ מֵֽעַבְדֵ֣י ה֔' כִּ֛י אִם־עֹֽבְדֵ֥י הַבַּ֖עַל לְבַדָּֽם׃ כד וַיָּבֹ֕אוּ לַֽעֲשׂ֖וֹת זְבָחִ֣ים וְעֹל֑וֹת וְיֵה֞וּא שָֽׂם־ל֤וֹ בַחוּץ֙ שְׁמֹנִ֣ים אִ֔ישׁ וַיֹּ֗אמֶר הָאִ֤ישׁ אֲשֶׁר־יִמָּלֵט֙ מִן־הָֽאֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מֵבִ֣יא עַל־יְדֵיכֶ֔ם נַפְשׁ֖וֹ תַּ֥חַת נַפְשֽׁוֹ׃ כה וַיְהִ֞י כְּכַלֹּת֣וֹ ׀ לַֽעֲשׂ֣וֹת הָֽעֹלָ֗ה וַיֹּ֣אמֶר יֵ֠הוּא לָֽרָצִ֨ים וְלַשָּֽׁלִשִׁ֜ים בֹּ֤אוּ הַכּוּם֙ אִ֣ישׁ אַל־יֵצֵ֔א וַיַּכּ֖וּם לְפִי־חָ֑רֶב וַיַּשְׁלִ֗כוּ הָֽרָצִים֙ וְהַשָּׁ֣לִשִׁ֔ים וַיֵּֽלְכ֖וּ עַד־עִ֥יר בֵּית־הַבָּֽעַל׃ כו וַיֹּצִ֛אוּ אֶת־מַצְּב֥וֹת בֵּית־הַבַּ֖עַל וַֽיִּשְׂרְפֽוּהָ׃ כז וַֽיִּתְּצ֔וּ אֵ֖ת מַצְּבַ֣ת הַבָּ֑עַל וַֽיִּתְּצוּ֙ אֶת־בֵּ֣ית הַבַּ֔עַל וַיְשִׂמֻ֥הוּ לְמֽוֹצָא֖וֹת עַד־הַיּֽוֹם׃ כח וַיַּשְׁמֵ֥ד יֵה֛וּא אֶת־הַבַּ֖עַל מִיִּשְׂרָאֵֽל׃

(יח) אחרי שסיים יהוא להשמיד את כל בית אחאב, פנה להשמיד את עובדי העבודה זרה בישראל, וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא אֶת כָּל הָעָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בדרך מרמה, כדי להטעות אותם, אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל רק מְעָט, ולכן נענש, אבל יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה.

(יט) וְעַתָּה, כָל נְבִיאֵי הַבַּעַל, כָּל עֹבְדָיו, וְכָל כֹּהֲנָיו, קִרְאוּ אֵלַי, אִישׁ אַל יִפָּקֵד – אל יחסר, כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי (-אני עושה) לַבַּעַל, כֹּל אֲשֶׁר יִפָּקֵד לֹא יִחְיֶה. וְיֵהוּא עָשָׂה כן בְעָקְבָּה (-בעורמה), לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל.

(כ) וַיֹּאמֶר יֵהוּא, קַדְּשׁוּ עֲצָרָה לַבַּעַל – קיבעו יום מסוים שיהיה קדוש לשם הבעל, ויהא אסור בעשיית מלאכה, וכן עשו עובדי הבעל, וַיִּקְרָאוּ – קבעו יום מיוחד לשם כך.

(כא) וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וַיָּבֹאוּ כָּל עֹבְדֵי הַבַּעַל, וְלֹא נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא בָא, וַיָּבֹאוּ אל בֵּית הַבַּעַל, וַיִּמָּלֵא בֵית הַבַּעַל פֶּה לָפֶה.

(כב) כדי לברר מי הם עובדי הבעל החייבים מיתה, וכדי שלא יהרגו בטעות בני אדם שבאו רק כדי לראות וכדומה, וַיֹּאמֶר יהוא לַאֲשֶׁר עַל הַמֶּלְתָּחָה – לממונה על המלבושים המיוחדים לעבודת הבעל, הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכֹל עֹבְדֵי הַבָּעַל, וַיֹּצֵא לָהֶם הַמַּלְבּוּשׁ, והיתה בכך גם תחבולה שלא יוכלו עובדי הבעל לברוח, כי יהיו ניכרים לכל על ידי מלבושיהם.

(כג) וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אל בֵּית הַבָּעַל, וַיֹּאמֶר יהוא לְעֹבְדֵי הַבַּעַל, חַפְּשׂוּ וּרְאוּ פֶּן יֶשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי ה', ואם כן הוציאוהו מכאן, כדי שלא יהיו כאן כִּי אִם עֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם.

(כד) וַיָּבֹאוּ עובדי הבעל לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת, ובזה התחייבו מיתה כדין המקריב קרבנות לעבודה זרה, וְיֵהוּא שָׂם לוֹ בַחוּץ שְׁמֹנִים אִישׁ, מלבד אותם שהיו עימו בתוך בית הבעל, וַיֹּאמֶר יהוא לאותם שמונים איש הנמצאים בחוץ, הָאִישׁ אֲשֶׁר יִמָּלֵט מִן הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל יְדֵיכֶם, נַפְשׁוֹ של השומר תהיה תַּחַת נַפְשׁוֹ של הנמלט.

(כה) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה – כשסיים יהוא לגרום להם להקריב את הקרבן לבעל, והתפרסם הדבר, ולא יוכלו לומר שהרגם בחינם, וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים, בֹּאוּ הַכּוּם, אִישׁ אַל יֵצֵא מבית הבעל. וַיַּכּוּם לְפִי חָרֶב, וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים את ההרוגים מכהני הבעל, וַיֵּלְכוּ עַד עִיר בֵּית הַבָּעַל.

(כו) וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל העשויות עץ, וַיִּשְׂרְפוּהָ.

(כז) וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל, וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל, וַיְשִׂמֻהוּ לְמוֹצָאוֹת (-בתי כסא) עַד הַיּוֹם.

(כח) וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל.