יום שלישי
ט' אדר ב' התשפ"ד
יום שלישי
ט' אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 203. ספר שמואל ב, פרק יב, יח-כג

(יח) וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וַיָּ֣מָת הַיָּ֑לֶד וַיִּֽרְאוּ֩ עַבְדֵ֨י דָוִ֜ד לְהַגִּ֥יד ל֣וֹ ׀ כִּי־מֵ֣ת הַיֶּ֗לֶד כִּ֤י אָֽמְרוּ֙ הִנֵּה֩ בִֽהְי֨וֹת הַיֶּ֜לֶד חַ֗י דִּבַּ֤רְנוּ אֵלָיו֙ וְלֹֽא־שָׁמַ֣ע בְּקוֹלֵ֔נוּ וְאֵ֨יךְ נֹאמַ֥ר אֵלָ֛יו מֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וְעָשָׂ֥ה רָעָֽה׃ (יט) וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד כִּ֤י עֲבָדָיו֙ מִֽתְלַחֲשִׁ֔ים וַיָּ֥בֶן דָּוִ֖ד כִּ֣י מֵ֣ת הַיָּ֑לֶד וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֧ד אֶל־עֲבָדָ֛יו הֲמֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וַיֹּ֥אמְרוּ מֵֽת׃ (כ) וַיָּקָם֩ דָּוִ֨ד מֵֽהָאָ֜רֶץ וַיִּרְחַ֣ץ וַיָּ֗סֶךְ וַיְחַלֵּף֙ שִׂמְלֹתָ֔ו וַיָּבֹ֥א בֵית־ה֖' וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיָּבֹא֙ אֶל־בֵּית֔וֹ וַיִּשְׁאַ֕ל וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לֶ֖חֶם וַיֹּאכַֽל׃ (כא) וַיֹּֽאמְר֤וּ עֲבָדָיו֙ אֵלָ֔יו מָֽה־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתָה בַּֽעֲב֞וּר הַיֶּ֤לֶד חַי֙ צַ֣מְתָּ וַתֵּ֔בְךְּ וְכַֽאֲשֶׁר֙ מֵ֣ת הַיֶּ֔לֶד קַ֖מְתָּ וַתֹּ֥אכַל לָֽחֶם׃ (כב) וַיֹּ֕אמֶר בְּעוֹד֙ הַיֶּ֣לֶד חַ֔י צַ֖מְתִּי וָֽאֶבְכֶּ֑ה כִּ֤י אָמַ֨רְתִּי֙ מִ֣י יוֹדֵ֔עַ וְחַנַּ֥נִי ה֖' וְחַ֥י הַיָּֽלֶד׃ (כג) וְעַתָּ֣ה ׀ מֵ֗ת לָ֤מָּה זֶּה֙ אֲנִ֣י צָ֔ם הַֽאוּכַ֥ל לַֽהֲשִׁיב֖וֹ ע֑וֹד אֲנִי֙ הֹלֵ֣ךְ אֵלָ֔יו וְה֖וּא לֹֽא־יָשׁ֥וּב אֵלָֽי׃

 

֍           ֍            ֍

 

(יח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי ללידתו, וַיָּמָת הַיָּלֶד, וַיִּרְאוּ [-פחדו] עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ, הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו שיאכל וישתה וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד, וְעָשָׂה רָעָה לעצמו.

(יט) וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו, הֲמֵת הַיֶּלֶד, וַיֹּאמְרוּ מֵת.

) וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ, ולא נהג מנהגי אבילות כיון שהיה זה בתוך שבעה ימים ללידתו, ודינו כ'נפל', שאין מתאבלים עליו, וַיִּרְחַץ, וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו, וַיָּבֹא בֵית ה', וַיִּשְׁתָּחוּ, להודות על הרעה כשם שמודים על הטובה. וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל – וביקש שיתנו לו לאכול, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם, וַיֹּאכַל.

(כא) וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה, בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד כשהיה עדיין חַי, צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם, ונראה הדבר שחפצת במיתתו ולכן צמת ובכית בעודו חי. והם לא הבינו שעשה זאת דרך תפילה, אלא חשבו שנהג כן מתוך צער, ולכן התפלאו על כך שבמיתת הילד הפסיק להצטער.

(כב) וַיֹּאמֶר אליהם דוד, לא היה זה בכי וצום של צער, אלא של תפילה, ולכן בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כדי לבקש עליו רחמים מה', כִּי אָמַרְתִּי בליבי מִי יוֹדֵעַ, וְחַנַּנִי ה', וְחַי הַיָּלֶד.

(כג) וְעַתָּה מֵת הילד, ואם כן לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם, הרי אין להתפלל על דבר שאינו יכול להיות בדרך הטבע, הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד – וכי יתכן שאחזירנו לחיים, הרי אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)