יום שלישי
ט' אדר ב' התשפ"ד
יום שלישי
ט' אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 202. ספר שמואל ב, פרק יב, יא-יז

(יא) כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר ה֗' הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עָלֶ֤יךָ רָעָה֙ מִבֵּיתֶ֔ךָ וְלָֽקַחְתִּ֤י אֶת־נָשֶׁ֨יךָ֙ לְעֵינֶ֔יךָ וְנָֽתַתִּ֖י לְרֵעֶ֑יךָ וְשָׁכַב֙ עִם־נָשֶׁ֔יךָ לְעֵינֵ֖י הַשֶּׁ֥מֶשׁ הַזֹּֽאת׃ (יב) כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֣יתָ בַסָּ֑תֶר וַֽאֲנִ֗י אֶֽעֱשֶׂה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְנֶ֥גֶד הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (יג) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־נָתָ֔ן חָטָ֖אתִי לַֽה֑' וַיֹּ֨אמֶר נָתָ֜ן אֶל־דָּוִ֗ד גַּם־ה֛' הֶֽעֱבִ֥יר חַטָּֽאתְךָ֖ לֹ֥א תָמֽוּת׃ (יד) אֶ֗פֶס כִּֽי־נִאֵ֤ץ נִאַ֨צְתָּ֙ אֶת־אֹֽיְבֵ֣י ה֔' בַּדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה גַּ֗ם הַבֵּ֛ן הַיִּלּ֥וֹד לְךָ֖ מ֥וֹת יָמֽוּת׃ (טו) וַיֵּ֥לֶךְ נָתָ֖ן אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּגֹּ֣ף ה֗' אֶת־הַיֶּ֜לֶד אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֧ה אֵֽשֶׁת־אוּרִיָּ֛ה לְדָוִ֖ד וַיֵּֽאָנַֽשׁ׃ (טז) וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֛ד אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים בְּעַ֣ד הַנָּ֑עַר וַיָּ֤צָם דָּוִד֙ צ֔וֹם וּבָ֥א וְלָ֖ן וְשָׁכַ֥ב אָֽרְצָה׃ (יז) וַיָּקֻ֜מוּ זִקְנֵ֤י בֵיתוֹ֙ עָלָ֔יו לַֽהֲקִימ֖וֹ מִן־הָאָ֑רֶץ וְלֹ֣א אָבָ֔ה וְלֹֽא־בָרָ֥א אִתָּ֖ם לָֽחֶם׃

 

֍           ֍            ֍

 

(יא) המשיך נתן הנביא ואמר לדוד, כֹּה אָמַר ה', כעונש על מעשה זה, הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ – על ידי אדם מתוך משפחתך, וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ [-בידיעתך, ולא תוכל לעשות מאומה], וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ, וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת [ודבר זה התקיים בעת שמרד אבשלום בדוד, וכמו שיסופר להלן, ומכנה הנביא את אבשלום 'רע' לדוד כיון שבאותה שעה היה שוה לו במלכות].

(יב) כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ את הדבר בַסָּתֶר, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.

(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן, חָטָאתִי לַה', ובזה היתה מעלת דוד גדולה, שלא הצטדק לומר שהכל נעשה בהיתר, ולא חיפש אמתלאות למעשיו, אלא הודה מיד שחטא. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד, גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ, לֹא תָמוּת כעונש על חטא זה, כי ה' קיבל את תשובתך.

(יד) אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה' – אמנם כיון שגרמת שאויבי ה' יכעיסוהו בַּדָּבָר הַזֶּה, ויש חילול ה' בדבר, לכן גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מבת שבע, מוֹת יָמוּת.

(טו) וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּגֹּף ה' אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד, וַיֵּאָנַשׁ – נעשה חולה אנוש.

(טז) וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר, וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא מבית ה', וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה. ואף שכבר נאמרה לו הגזירה מפי הנביא, הרי תפילה מועילה לבטל את הגזירה. ואף שהיה טעם הגזירה כדי לכפר על חטאו, חשב שיתכפר החטא על ידי צום ועינוי, ולכן שכב לישון על הארץ.

(יז) וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ, וְלֹא אָבָה – ולא רצה דוד לקום, וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם – לא אכל עמם אפילו אכילה מועטת.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)