שיעור 23. שיר השירים, פרק ה, ב

ב אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר ק֣וֹל ׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יֽוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל קְוֻצּוֹתַ֖י רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה׃

השיר הרביעי (עד סוף הפרק): יתאר כי לאחר זמן רב שהיתה נפש שלמה דבוקה באלהיה, בעבודת הקודש והמקדש, התרחקה (לפי דרגתה הגבוהה) מדודה העליון, וכפי שנאמר (מלכים א' פרק י"א פסוק ד') "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ וגו' וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו", עד שפעם אחת בא הדוד העליון אליה להקיצה משנת החומר, ולא רצתה לפתוח לו, ואז נאמרה לשלמה נבואת תוכחה קשה, (שם פסוקים י"א-י"ג) "וַיֹּאמֶר ה' לִשְׁלֹמֹה, יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ, וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ, קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ, וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ. אַךְ בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה, לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ, מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה. רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע, שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ, לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי". ואז התעורר שלמה ושב בתשובה לחזור לדרגתו הראשונה, אך לא זכה עוד למראות ה', עד יום מותו, שבו יצאה הנפש ממסגר החומר, וגילתה אהבתה ותשוקתה לה', כפי שיבואר בשיר החמישי.

(ב) לאחר שהתרחקה נפש שלמה מדבקותה בה', אומרת נפש שלמה, אֲנִי יְשֵׁנָה, תנומת הנפש בחיק הגוף, וְלִבִּי עדיין עֵר, כי לא נפרדה הנפש מאלהיה, אלא לבה היה עדיין נוהה ונמשך אחרי ה', אך לא היה הדבר בזריזות ובהתעוררות הראויה כפי שהיה קודם לכן, והנה קוֹל דּוֹדִי העליון דוֹפֵק על דלתי שלמה, לעורר את נפש שלמה לצאת לקראתו כפעם בפעם, להתפשט מן החומר ומהגוף ולדבוק באל חי, וקורא לה בכל לשונות החיבה שנקראה בשלש המחזות הראשונים, פִּתְחִי לִי, אֲחֹתִי, שזהו השם שהיה לה עוד קודם שירדה לעולם, בהיותה חלק אלוה ממעל, רַעְיָתִי, והוא השם שנקראה בנבואה הראשונה, כי בהשגה הראשונה שהיתה לה השיגה את האלהים בנפשה הרוחנית העליונה, ולכן נקראה בשם זה, יוֹנָתִי, וזהו השם שנוסף לה בנבואה השניה, והוא רומז על כך שגם הנפש החיונית, שממנה נגזרות המידות וההרגשות, התעלתה להדבק בה', כיונה החיה בשלום עם בן זוגה, תַמָּתִי, והוא השם שזכתה בו בנבואה השלישית, כשנאמר לה (פרק ד' פסוק ז') "וּמוּם אֵין בָּךְ", וזהו לשון 'תמתי', תמימות ושלימות ללא מום, והוא כנגד הנפש הטבעית, של פעולות הגוף הגשמיות, שאפילו חלק זה שבנפש שלמה נעשה רוחני ודבק בה', כי קודם לכן היה כביכול מום בשלימות הנפש בכך שחלק הנפש הטבעית לא התאחד עדיין עם כלליות חלקי הנפש להדבק בה', ועתה הושלמה גם בחלק זה, וכיון שקנית בנפשך כל כך הרבה מעלות ושלמויות, פתחי לי את דלתי נפשך לדבוק בחי העולמים, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, וזהו משל לטל אורות רוחני, שהוא השפע הנבואי המושפע עתה, והלשון 'ראש' מורה כאן על המחשבה העליונה, שהיא מלאה בטל של השפעת הנבואה הבא אל נפש שלמה, אבל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה – התגלות הנבואה ותוכנה יבואו בדרך של כעס וחימה, כרסיסי לילה, ולשון 'קווצותי' מורה על השערות, שהם מותרות הגוף היוצאות מהַפְּנִים אל החוץ, וכך הדרך שבה תיאמר הנבואה הזו היא בבחינת לילה, כי היא תולדת חשיכת המעשים שמחמתם נגזרה חלוקת מלכות בית דוד, שזה היה תוכן הנבואה הזו.