שיעור 24. שיר השירים, פרק ה, ג-ד

ג פָּשַׁ֨טְתִּי֙ אֶת־כֻּתָּנְתִּ֔י אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה רָחַ֥צְתִּי אֶת־רַגְלַ֖י אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵֽם׃ ד דּוֹדִ֗י שָׁלַ֤ח יָדוֹ֙ מִן־הַחֹ֔ר וּמֵעַ֖י הָמ֥וּ עָלָֽיו׃

(ג) משיבה נפש שלמה לה', הרי בעולם הזה אין הנפש יכולה לעמוד בלא מלבוש גשמי כלל, ואצל רוב בני האדם הנפש עטופה ומכוסה בגוף, והנפש המתפשטת מגופה כדי לדבוק בה' ולהתנבא גם כן אינה יכולה להתקיים ללא לבוש כלל, ויש לה לבוש דק רוחני המכונה 'כתונת אור', וזהו הלבוש שלבש אדם הראשון קודם שחטא, ובלבוש זה מתגלים המלאכים כשהם יורדים לעולם הזה, ועל כך אומרת הנפש, בחטאי כבר פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, כי היא כתונת הנעשית מתורה ומעשים טובים, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה. רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם, כי הגוף והנפש משולים לרגל ונעל, והגוף הוא היסוד של הנפש בעולם, כשם שהנעל היא המחזיקה את הרגל, ובשעה ששורה רוח נבואה על הנביא הוא פושט את מלבוש הגוף המשול לנעל (כמו שאמר ה' למשה רבינו (שמות ג' ה') "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ", ונרמז לו בזה התפשטות הנפש מן הגוף), ועל כך אומרת הנפש, כבר רחצתי את רגלי כדרך המעונגים שאינם הולכים ללא מנעלים, וכך אני התחברתי אל הגוף ואיני יכולה לפושטו מעלי.

(ד) כראות ה' כי נפש שלמה סגרה את דלתותיה ואינה מתקשרת ומתייחדת עמו, דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, ו'שליחת יד' היא משל אל הנבואה (כמו שנאמר (ירמיהו א' ט') "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ"), אך היתה זו נבואה הבאה 'מן החור', כלומר, לא נכנס לחדרה להתייחד עמה כמו בפעמים הקודמות, שיצאה הנפש לקראת ה' ונדבקה בו, אלא רק הודיע לה במאמר הנבואה את העונש העתיד לבוא בחלוקת מלכות בית דוד. וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו – ואז מיד התחרטה הנפש על הנהגתה, והתאוותה שוב להדבק בה', כמו בנבואות הקודמות.