שיעור 28. שיר השירים, פרק ה, יד-טז

יד יָדָיו֙ גְּלִילֵ֣י זָהָ֔ב מְמֻלָּאִ֖ים בַּתַּרְשִׁ֑ישׁ מֵעָיו֙ עֶ֣שֶׁת שֵׁ֔ן מְעֻלֶּ֖פֶת סַפִּירִֽים׃ טו שׁוֹקָיו֙ עַמּ֣וּדֵי שֵׁ֔שׁ מְיֻסָּדִ֖ים עַל־אַדְנֵי־פָ֑ז מַרְאֵ֨הוּ֙ כַּלְּבָנ֔וֹן בָּח֖וּר כָּֽאֲרָזִֽים׃ טז חִכּוֹ֙ מַֽמְתַקִּ֔ים וְכֻלּ֖וֹ מַֽחֲמַדִּ֑ים זֶ֤ה דוֹדִי֙ וְזֶ֣ה רֵעִ֔י בְּנ֖וֹת יְרֽוּשָׁלִָֽם׃

(יד) לאחר שנברא העולם כולו, מנהיג ה' את כל העולם בכוחו, יָדָיו – ההנהגה המעשית, הרמוזה בידים העושות את הפעולות, נעשית על ידי גְּלִילֵי זָהָב – גלגלים ואופנים המסובבים זה את זה ומשפיעים זה על זה עד שמשתלשלת ההנהגה מהעולם העליון אל העולם הזה, וגלגלים אלו טהורים וקיימים כמו הזהב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ – פעולותיהם נעשות על ידי מלאכי ה' עושי רצונו (ועל המלאך נאמר (דניאל י' ו') "וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ"), ולכן לפעמים יצוה ה' על המלאכים המניעים את הגלגלים שלא לסובבם כדרכם הטבעית במערכת הקבועה שחקק בהם בימי בראשית, אלא ישנו את המעשים כרצון ה' באותו הזמן. מֵעָיו – התורה, שניתנה לנו ברחמי ה' ובחמלתו כדי לזכות אותנו (והרחמים רמוזים במעיים, כמו שנאמר (ירמיהו ל"א י"ט) "עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ, רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'") הרי היא כמו עֶשֶׁת שֵׁן, העשויה מחלקים רבים המדובקים יחד, כך התורה מורכבת מאותיות ומילים, אך במהותה היא דבר אחד שלם, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים, כי אבן הספיר היא שקופה וניתן לראות דרכה, וכך דרך סיפורי התורה ומלבושיה החיצוניים ניתן לראות וללמוד את סודותיה ופליאותיה.

(טו) שׁוֹקָיו, שהם סוף הגוף, ורומזים על השתלשלות מעשי ה' עד שהם מגיעים אל העולם הזה, עַמּוּדֵי שֵׁשׁ – הם המעמידים את שש קצוות העולם, מארבע רוחותיו ולמעלה ולמטה, מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז, כי הם נסמכים על ה' והנהגתו, באופן שה'פז' שבראשו, המורה על תחילת מחשבתו, נמשך עד הדברים במציאותם בעולם, הנסמכים על אדניו של אותו 'פז'. מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן, כי ביער הלבנון צומחות נטיעות שונות עד אין מספר, כך ה' כולל את כל הכוחות שבעולם, העליונים והתחתונים, הוא שורש לכולם והוא נושא אותם, בָּחוּר כָּאֲרָזִים, כי הארז הוא הגבוה ביותר מבין העצים וניכר ביניהם, כך ניכרת השגחת ה' בין כל צִבְאוֹת מלאכיו, מצד גבורתו ויכולתו.

(טז) חִכּוֹ מַמְתַקִּים – החכמה המתגלית ממנו מורגשת ונטעמת במתיקותה (החכמה רמוזה בלשון 'חיך', כי כשם שהחיך טועם את המאכל כך טועמים ומרגישים את החכמה), וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים – הכל חומדים אותו, כי רצונו להשפיע אך טוב וחסד. מסיימת נפש שלמה ואומרת ל'בנות ירושלים', כוחות הגוף, זֶה דוֹדִי – אלו הם תאריו של הדוד העליון, כי לא ניתן להשיגו מצד מהותו, אלא ניתן להכירו רק על ידי השפעותיו הנראות לנו, ובהכירי את מעלותיו, חכמתו ושלמותו, טובו וחסדו, אני אוהבת אותו אהבה עצומה, וְזֶה רֵעִי – אני כחלק ממנו, כי נפשי היא חלק אלוה ממעל, ודומה לו במקצת השלמויות, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. ובזה הסתיים השיר הרביעי, ונפש שלמה לא השיגה עוד את הדבקות הנכספת באלהיה בעודה בחיים.