שיעור 295, ספר תהילים, פרק סו, טז-כ
(טז) לְכֽוּ־שִׁמְע֣וּ וַֽ֭אֲסַפְּרָה כָּל־יִרְאֵ֣י אֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁ֖ר עָשָׂ֣ה לְנַפְשִֽׁי׃
(יז) אֵלָ֥יו פִּֽי־קָרָ֑אתִי וְ֝רוֹמַ֗ם תַּ֣חַת לְשׁוֹנִֽי׃
(יח) אָ֭וֶן אִם־רָאִ֣יתִי בְלִבִּ֑י לֹ֖א יִשְׁמַ֣ע ׀ אֲדֹנָֽי׃
(יט) אָ֭כֵן שָׁמַ֣ע אֱלֹהִ֑ים הִ֝קְשִׁ֗יב בְּק֣וֹל תְּפִלָּתִֽי׃
(כ) בָּר֥וּךְ אֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הֵסִ֘יר תְּפִלָּתִ֥י וְ֝חַסְדּ֗וֹ מֵֽאִתִּֽי׃
(טז) עתה פונה לישראל ואומר להם, לְכוּ שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה לכָּל יִרְאֵי אֱלֹהִים את אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְנַפְשִׁי, שבאותו זמן נודעה לו השגחת ה' הפרטית, וקיבל ה' את תשובתו.
(יז) והנה קיבלו חז"ל כי בהיות מנשה מלך יהודה מיוסר ביסורים תחת יד מלך אשור קרא בתחילה לכל האלילים שבעולם, ולאחר שראה שאינם יכולים להושיע אותו, אז, בעת אשר אֵלָיו (-אל ה') פִּי קָרָאתִי, ואפילו לפני שהתחלתי לקרוא בפי ממש, אלא רק וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי – הלשון החלה להתרומם כדי לדבר, ועדיין לא הוצאתי את הדיבור בפי.
(יח) הגם שבאותו זמן עדיין הסתפק מנשה אם ישמע אותו ה' או לא, אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי – הגם שראיתי עדיין שיש מחשבת אוון רעה בליבי, כי חשבתי שיתכן שאת תפילתי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי, כי עדיין לא היתה תשובתו גמורה ולא היתה אמונתו שלימה.
(יט) אָכֵן ראיתי כי שָׁמַע אֱלֹהִים את דברי, הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי, כי קיבלני בתשובה, והשיבני לירושלים למלכותי.
(כ) בָּרוּךְ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי מעל פניו, הגם שהיה ראוי שלא יקבל את תפילתי, מכל מקום לא הסירה מעל פניו, וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי – כיון שלא הסיר את חסדו מאיתי, שלא נהג עימי כפי הדין והמשפט, אלא במידת החסד והרחמים.
