אגב מימרא זו מביא עתה הרי"ף את דין אבלות על נפל: וְהַאי דְּאַמְרִינָן – ודין זה שהתבאר לעיל, דהֵיכָא דְּמִית הַוָּלָד – שבאופן שמת הולד בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם ללידתו הרי הוּא נֵפֶל, וְלֹא מִיחַיֵּיב עֲלֵיהּ אֲבֵלוּת, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֹא קִים לֵיהּ בֵּיהּ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו – זהו רק באופן שאין ברור לנו שנגמרו חודשי עיבורו, אלא אנו תולים שנולד קודם הזמן, ואינו ולד בן קיימא כלל, ולכן אין מתאבלים עליו, אֲבָל הֵיכָא דְּקִים לֵיהּ בֵּיהּ שֶׁכָּלוּ לֵיהּ חֳדָשָׁיו – באופן שברור שנגמרו תשעה חודשי עיבורו, מִיחַיֵּיב לְאִתְאַבּוֹלֵי עֲלֵיהּ – חייבים להתאבל עליו. דְּגַרְסִינָן – שכך למדנו במסכת שבת, בְּפֶרֶק אִם לֹא הֵבִיא כְּלִי (שבת קלו.), בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף, אִתְיְלִיד לֵיהּ הַהוּא יְנוּקָא – נולד לו תינוק, שָׁכִיב בְּגוֹ תְּלָתִין יוֹמִין – נפטר התינוק בתוך שלשים יום ללידתו, הֲוָה יָתִיב וְקָא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהּ – היה אביו, בנו של רב דימי בר יוסף, יושב ומתאבל עליו. אָמַר לֵיהּ אֲבוּהַּ – אמר לו אביו, רב דימי, צוּדָנְיָתָא קָא בָּעֵית לְמֵיכַל – וכי רצונך לאכול מהמטעמים שמכינים לאבלים, שמחמת כן אתה מתאבל בחינם, והרי כיון שמת בתוך שלשים יום אין מתאבלים עליו. אָמַר לֵיהּ – השיב בנו של רב דימי, קִים לִי בְּגַוֵּיהּ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו – יודע אני בו שנולד לאחר תשעה חודשים, [מאחר ופרש מאשתו תשעה חודשים אלו עד שנולד (ריבב"ן שם)], ולכן יש להתאבל עליו.
הרי"ף חוזר עתה לנידון הקודם, לגבי המתאבל מחמת שמועה רחוקה, והיינו לאחר שלשים יום מהמיתה: וְלָעִנְיַן שְׁמוּעָה רְחוֹקָה, דְּבאופן זה האבלות אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבָד, אִיבַּעְיָא לָן – הסתפקה הגמרא, האם קוֹרֵעַ – חייב הוא לקרוע על שמועה זו, אוֹ אֵינוֹ קוֹרֵעַ. וּמַסְקָנָא – והסיקה הגמרא שאֵינוֹ קוֹרֵעַ, דְּלֵיכָּא קְרִיעָה בְּלֹא שִׁבְעָה ימי אבלות, אֶלָּא בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, שמחמת כבודם עליו לקרוע גם בשמועה רחוקה, אֲבָל בַּחֲמִשָׁה מֵתֵי מִצְוָה, והיינו אח ואחות, בן ובת ואשתו, לֹא – אינו קורע בשמועה רחוקה. דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, מִי שֶׁאֵין לוֹ חָלוּק לִקְרוֹעַ, כגון שהיה לבוש בבגדים ששאל מאחרים (תוספות), וְנִזְדַּמֵּן לוֹ חָלוּק בְּתוֹךְ שִׁבְעָה, קוֹרֵעַ. אך אם נזדמן לו חלוק לְאַחַר שִׁבְעָה, אף שעדיין לא קרע על מתו, אֵינוֹ קוֹרֵעַ. וְעל ברייתא זו אָמַר רַבִּי זֵירָא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שאינו קורע לאחר שבעה, בַּחֲמִישָּׁה מֵתֵי מִצְוָה, אֲבָל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, קוֹרֵעַ וְהוֹלֵךְ אפילו לאחר זמן.
הגמרא מבארת עתה על אילו קרובים יש חיוב להתאבל: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כָּל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים – כל אותם קרובים האמורים בספר ויקרא (כא ב-ג) שכֹּהֵן מִיטַּמֵּא לָהֶן, כמו כן אָבֵל מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן, ואֵלּוּ הֵן, אָבִיו וְאִמּוֹ, וּבְנוֹ וּבִתּוֹ, וְאָחִיו וַאֲחוֹתו, וְאִשְׁתּו. הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם לענין חיוב אבלות את אָחִיו וַאֲחוֹתו הַבְּתוּלָה מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹתו הנְשׁוּאָה בֵּין מֵאָבִיו בֵּין מֵאִמּוֹ, אף על פי שאינם אמורים בפסוק וכהן אסור להטמא להם.
הגמרא מבארת עתה שיש מקרים בהם אין האדם צריך להתאבל על המת עצמו, אך צריך הוא להשתתף באבלות של קרובו, בחלק ממנהגי האבלות: וְכָל מִי שֶׁמִּתְאַבֵּל עָלָיו – כל קרוב של האדם שאילו היה מת היה האדם צריך להתאבל עליו, אם אותו קרוב מתאבל על מת אחר, מִתְאַבֵּל עִמּו בְּבֵיתוֹ, ולכן אם אביו ואמו מתאבלים על קרובם, או שבנו מתאבל על בנו [שהוא נכדו], או שאשתו מתאבל על קרוביה, אף שאינו צריך להתאבל על המת עצמו, עליו לנהוג בבית מנהגי אבלות, כאביו ואמו, בנו או אשתו. כִּי הָא דְּאָמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ – וכמו שאמר רב לבנו חייא, כאשר אשתו של חייא התאבלה על אביה, וְכֵן אָמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ – וכן הורה רב הונא לבנו רבה, כשאשתו התאבלה על אביה, בְּאַנְפָּהּ נְהוֹג אֲבֵלוּת – כאשר אתה נמצא בפני אשתך, עליך לנהוג אבלות עמה, אבל בְּלֹא אַנְפָּהּ – שלא בפניה, לֹא נְהוֹג אֲבֵלוּת – אין לך לנהוג אבלות. וְלֹא אָמְרוּ דין זה בִּכְבוֹד אִשְׁתּוֹ, שעל האדם לכבדה ולנהוג עמה אבלות, אֶלָּא כאשר האבלות היא על חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ, כלומר, על אחד מהם, אֲבָל באבלות על אֲחִי אִשְׁתּוֹ אוֹ אֲחוֹתָה, אף שאשתו מתאבלת, לֹא – אינו צריך לנהוג מנהגי אבלות כלל. דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, מִי שֶׁמֵּת חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ [-או חמותו], אֵינוֹ רַשַּׁאי לָכוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת [-נותנת כְּחָל בעיניה] וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת [-מעבירה צבע אדום על פניה], אֶלָּא כּוֹפֶה מִטָּתוֹ כדרך אבלים, וְנוֹהֵג עִמָּהּ מנהגי אֲבֵלוּת. וְכֵן הִיא, שֶׁמֵּת חָמִיהָ וַחֲמוֹתָהּ, אֵינָהּ רַשָּׁאָה לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת, אֶלָּא כּוֹפָה מִטָּתָהּ וְנוֹהֶגֶת עִמּו [-עם בעלה] אֲבֵלוּת. וְתַנְיָא אִידָךְ – ובברייתא אחרת שנינו, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שהבעל אֵינוֹ רַשַּׁאי לָכוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ [לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת] בזמן אבלותה, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ – הלכה פסוקה היא, שמוֹזֶגֶת לוֹ אֶת הַכּוֹס, וּמַצַּעַת לוֹ אֶת הַמִּטָּה, וּמַרְחֶצֶת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, ומכך שאמרו 'מצעת לו את המטה' מוכח שאינו כופה מטתו ואינו נוהג עמה אבלות, ואם כן קַשְׁיָאן אַהֲדָדֵי – קשה הסתירה שבין הברייתות, שבברייתא הראשונה התבאר שכופה מטתו ונוהג אבלות עם אשתו, ובברייתא השניה מבואר שאינו נוהג עמה אבלות. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ – ודאי יש ללמוד מכך, שכָּאן – בברייתא הראשונה, האומרת שנוהג הבעל אבלות עם אשתו, מדובר בְּאבלות על חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ, שמשום כבוד אשתו עליו לנהוג עמה מנהגי אבלות, וְכָאן – בברייתא השניה, מדובר בִּשְׁאָר קְרוֹבִים שאשתו מתאבלת עליהם, שבאופן זה אין הבעל צריך לנהוג אבלות עם אשתו, שְׁמַע מִנָּהּ – אכן ראיה היא לחילוק זה. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא אחרת בפירוש, לֹא אָמְרוּ שינהג האדם אבלות בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא באבלות על חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ בִּלְבָד, ולא על שאר קרוביה.
