שיעור 309, ספר תהילים, פרק סט, ח-יב

(ח) כִּֽי־עָ֭לֶיךָ נָשָׂ֣אתִי חֶרְפָּ֑ה כִּסְּתָ֖ה כְלִמָּ֣ה פָנָֽי׃

(ט) מ֭וּזָר הָיִ֣יתִי לְאֶחָ֑י וְ֝נָכְרִ֗י לִבְנֵ֥י אִמִּֽי׃

(י) כִּֽי־קִנְאַ֣ת בֵּֽיתְךָ֣ אֲכָלָ֑תְנִי וְחֶרְפּ֥וֹת חֽ֝וֹרְפֶ֗יךָ נָֽפְל֥וּ עָלָֽי׃

(יא) וָֽאֶבְכֶּ֣ה בַצּ֣וֹם נַפְשִׁ֑י וַתְּהִ֖י לַֽחֲרָפ֣וֹת לִֽי׃

(יב) וָֽאֶתְּנָ֣ה לְבוּשִׁ֣י שָׂ֑ק וָֽאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמָשָֽׁל׃

(ח) ומבאר מדוע קווי ה' יבושו אם לא יושיע ה' את דוד, כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה – כי החרפה שהיתה לי היא מחמתך, ובעבורך כִּסְּתָה כְלִמָּה את פָנָי.

(ט) מוּזָר – כמו אדם זר הָיִיתִי לְאֶחָי מן האב, וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי.

(י) והטעם לכך, כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי – היתה לי קנאה על 'בני ביתך', הם ישראל, שאינם שומעים בקולך, וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי – והמחרפים אותי עושים כן מחמת אמונתי בך.

(יא) וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי – וכאשר אבכה על דברים אלו, וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי – הרי אני לחרפה בעיניהם.

(יב) וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק – וכאשר אלבש שק בדרך אבל וצער על כך, וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל.