שיעור 312, ספר תהילים, פרק סט, כ-כג

(כ) אַתָּ֤ה יָדַ֗עְתָּ חֶרְפָּתִ֣י וּ֭בָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִ֑י נֶ֝גְדְּךָ֗ כָּל־צֽוֹרְרָֽי׃

(כא) חֶרְפָּ֤ה ׀ שָׁ֥בְרָ֥ה לִבִּ֗י וָֽאָ֫נ֥וּשָׁה וָֽאֲקַוֶּ֣ה לָנ֣וּד וָאַ֑יִן וְ֝לַמְנַֽחֲמִ֗ים וְלֹ֣א מָצָֽאתִי׃

(כב) וַיִּתְּנ֣וּ בְּבָֽרוּתִ֣י רֹ֑אשׁ וְ֝לִצְמָאִ֗י יַשְׁק֥וּנִי חֹֽמֶץ׃

(כג) יְהִֽי־שֻׁלְחָנָ֣ם לִפְנֵיהֶ֣ם לְפָ֑ח וְלִשְׁלוֹמִ֥ים לְמוֹקֵֽשׁ׃

(כ) ולגבי הגאולה הנפשית אומר, הרי אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי, שכל אלו באים אלי בגלל שאני מוכיח את בני האדם לכבודך (וכפי שאמר לעיל בפסוקים ח'-י"ב), ולגבי פדות הגוף אומר, נֶגְדְּךָ כָּל צוֹרְרָי – הרי אתה רואה נגד עיניך את כל הצרות שעושים לי.

(כא) החֶרְפָּה שהם עושים לי כבר שָׁבְרָה את לִבִּי, שהוא מקור החיים בגוף, וָאָנוּשָׁה – נעשיתי חולה אנוש, ואף שאני מרגיש את עצמי כבר כמת, וָאֲקַוֶּה לָנוּד – אקוה שיהיה מי שינוד עלי דרך צער, כפי שעושים על מת, וָאַיִן, וְלַמְנַחֲמִים – קיויתי שיהיו מנחמים שיצטערו עלי, וְלֹא מָצָאתִי.

(כב) וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי – ובסעודת ההבראה שעושים לי, כפי שעושים לאבל, יתנו לי רֹאשׁ – מין עשב מר, וְלִצְמָאִי, תחת השיכר והיין שנותנים לאבל כדי שישכח את צרתו, יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ.

(כג) ולכן מקללם ואומר, יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח, בדומה לעוף שרוצה לאכול את המאכלים ששמים לו במלכודת, ומתוך כך הוא נלכד בפח, כך המאכלים שעל שולחנם ילכדו אותם, אמנם הפח עצמו עדיין אינו מזיק לעוף הלכוד בו, ולכן מוסיף ואומר, וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ – הדבר שהם חושבים שהוא לשלום עבורם, יהיה להם למוקש מזיק.