יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 32, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בכתובות לגבי חתן או כלה שאירע להם אבל: גַּרְסִינָן – למדנו בְּמסכת כְתוּבּוֹת בְּפֶרֶק קַמָּא (ד.), תַּנְיָא – שנינו בברייתא, הֲרֵי שֶׁהָיְתָה פִּתּוֹ אֲפוּיָה, וְטִבְחוֹ טָבוּחַ, וְיֵינוֹ מָזוּג, כהכנה לסעודת הנישואין, וּמֵת אָבִיו שֶׁל חָתָן, שהוא הטורח בסעודת בנו החתן, אוֹ שמתה אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה, שהיא הטורחת בהכנת תכשיטי הכלה, ואם ידחו את הנישואין לזמן אחר לא יהיה מי שיטרח עבורם, מַכְנִיסִין אֶת הַמֵּת לְחֶדֶר, ואין קוברים אותו, כדי שלא תחול עליהם עדיין האבלות, וּמכניסים אֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה לַחֻפָּה, וּבוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה, וּפוֹרֵשׁ, וקוברים את המת, אך אין האבלות חלה על החתן והכלה, כיון ששבעת ימי המשתה הם כרגל, הדוחה את האבלות, וְנוֹהֵג תחילה שִׁבְעַת יְמֵי מִשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת, כדרך שנוהג מי שמת לו מת ברגל, וְכָל אוֹתָן ארבעה עשר יָמִים של משתה ושל אבלות, כיון שגם בימי המשתה צריך הוא לנהוג אבלות בדברים שבצינעא [כמו מי שמת לו מת ברגל, שנוהג אבלות ברגל עצמו בדברים שבצינעא], אסורים הם להתייחד, והוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים, וְאִשְׁתּו יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים, [ואף על פי שסתם אבל רשאי להתייחד עם אשתו, כאן חששו חכמים שתהא האבלות קלה בעיניו, מאחר ונדחתה עד אחרי שבעת ימי המשתה]. וְאֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה אפילו כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם של אבלות, וכל שכן לאחר שלשים יום, כדי שלא תתגנה על בעלה. מוסיפה הגמרא, וְדין זה, שדוחים את ימי האבלות לאחר ימי המשתה, היינו דַוְקָא כשמת אָבִיו שֶׁל חָתָן, וְכן כשמתה אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה, דְּלֵיכָּא אִינִישׁ דְטָרַח לְהוּ – שאם נדחה את הנישואין לזמן אחר לא יהיה מי שיטרח עבורם, כי אבי החתן הוא הטורח בסעודה, ואם הכלה טורחת בהכנת תכשיטיה, אֲבָל אִיפְּכָא – אם מת אבי הכלה או אם החתן, וכן אם מת אחד משאר קרוביהם, לֹא – אין דוחים את האבלות, אלא מתאבלים שבעה ימים, ואחר כך עושים את הנישואין.

מביאה הגמרא תנאי אחר בדין זה, אָמַר רַפְרָם בַּר פַּפָּא, אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ שדוחים את ימי האבלות לאחר ימי המשתה, אֶלָּא באופן שֶׁכבר נָּתְנוּ מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר, ואם לא ישתמשו בבשר לאלתר, יתקלקל ויפסידוהו, אֲבָל אם עדיין לֹא נָתְנוּ מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר, מִזְדְּבַן – ניתן למכור את הבשר ואין בכך הפסד [אף שלעיל התבאר שהטעם הוא משום שאין מי שיטרח עבורם, יש צורך בשני הדברים, גם שאין מי שיטרח עבורם וגם שיש הפסד ממון (רשב"א). ויש אומרים שתנאי אחד הוא, שה'טירחא' של אבי החתן היא בהבאת הממון להוצאות הסעודה, ואם אין הפסד ממון, ניתן לדחות את הנישואין (ריטב"א)].

אָמַר מַר – שנינו בברייתא לגבי אותם שבעה ימי משתה ושבעה ימי אבלות, הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְאִשְׁתּו יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים. אומרת הגמרא, המבואר בהלכה זו, שאף בימי המשתה הנחשבים כרגל צריכים הם לנהוג אבלות בדברים שבצינעא, מְסַיְּיעָא לֵיהּ – יש בכך סיוע לְדברי רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אֲבֵלוּת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָא, נוֹהֵג.

עתה מביאה הגמרא את הדברים שכל אבל צריך לנהוג בשבעת ימי אבלותו: וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָבֵל אָסוּר בָּהֶן, אָסוּר בִּמְלָאכָה, וּבִרְחִיצָה, וּבְסִיכָה [-סיכת הגוף בשמן], וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה, וּבַמִּדְרָשׁ, וּבַהֲלָכוֹת וּבְהַגָּדוֹת. וְאִם הָיוּ רַבִּים צְרִיכִים לוֹ, כגון שצריכים להוראתו באיסור והיתר ואין מי שיורה במקומו, או שהיה נשיא וצריך לדרוש ברבים, אֵינוֹ נִמְנָע מלהורות או לדרוש. וּמַעֲשֶׂה וּמֵת בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בְּצִפּוֹרִי, וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְדָרַשׁ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. וּמעשה שמתה בִתּוֹ שֶׁל רַבִּי בְּבֵית שְׁעָרִים, וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְדָרַשׁ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ.

מוסיפה הגמרא, תַּנָּא – שנינו בברייתא בענין זה, אף שאדם שרבים צריכים לו רשאי לדרוש ברבים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲמִיד מְתוּרְגְּמָן שיחזור על דבריו, כדי שיהא היכר ושינוי משאר הימים. שואלת הגמרא, וְאֶלָּא הֵיכִי עָבֵיד – אם כן כיצד ינהג, כדי שישמעו הכל את דבריו, אם אינו רשאי להעמיד מתורגמן. משיבה הגמרא, כִּי הָא דְּתַנְיָא – יעשה כפי ששנינו בברייתא, מַעֲשֶׂה וּמֵת בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלָעִאי, וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְדָרַשׁ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, וְנִכְנַס רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָא וְיָשַׁב בְּצִדּוֹ, וְלָחַשׁ הוּא [-רבי יהודה ברבי אלעאי] לְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא, וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָא אמר את הדברים לְתוּרְגְּמָן, וְהַתּוּרְגְּמָן הִשְׁמִיעַ לָרַבִּים.

הָא דְּאַמְרִינָן – דין זה שאמרנו, שאבל אָסוּר בִּרְחִיצָה, לֹא שְׁנָא רְחִיצָה בְּחַמִּין וְלָא שְׁנָא רְחִיצָה בְּצוֹנֵן – אין חילוק בין רחיצה במים חמים לבין רחיצה במים קרים, אלא הכל אסור, דְּגַרְסִינָן – שהרי כך למדנו בְּמסכת תַעֲנִיּוֹת, בְּפֶרֶק קַמָּא (תענית יג:), וְהִלְכְתָא – כך היא ההלכה, אָבֵל אָסוּר לרחוץ בֵּין בְּחַמִּין וּבֵין בְּצוֹנֵן. וְאם רוחץ רק פָנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, בְּחַמִּין אָסוּר, וּבְצוֹנֵן מוּתָּר. וְלָסוּךְ בשמן, אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר. אך אם עושה כן רק כדי לְהַעֲבִיר אֶת הַזּוּהֲמָא, מוּתָּר.

מביאה הגמרא את דין הנחת תפילין לאבל: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אָבֵל, בשְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אָסוּר לו לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין. וּמַסְקָנָא – אמנם מסקנת הגמרא אינה כן, אלא אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא ביוֹם רִאשׁוֹן של אבלות בִּלְבָד, דְּעִיקַּר מְרָרָא לְחַד יוֹמָא הוּא – כיון שעיקר המרירות הנוהגת מן התורה היא רק יום אחד, דִּכְתִיב (עמוס ח י) 'וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מַר'. אֲבָל בְּיוֹם שֵׁנִי של אבלות, מוּתָּר להניח תפילין, וְכֵיוָן שֶׁהִנִּיחַ בְּיוֹם שֵׁנִי שׁוּב אֵינוֹ חוֹלֵץ, וַאֲפִילּוּ בָּאוּ לנחמו פָּנִים חֲדָשׁוֹת – בני אדם חדשים, שלא היו שם קודם לכן, ואין חוששים שיחשדו בו שהניח תפילין בשעה שהיה אסור בהם.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?