מביאה הגמרא את דיני עשיית מלאכה לאבל: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים רִאשׁוֹנִים אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, וַאֲפִילּוּ היה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ – מיום רביעי והלאה, אם הוא עני שאין לו מהיכן להתפרנס, עוֹשֶׂה מלאכה בְּצִינְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְהָאִשָּׁה האבלה טוֹוָה בַּפֶּלֶךְ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, כיון שזו מלאכת עראי, הנעשית בצינעה.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אָבֵל, בשְׁלֹשָׁה יָמִים רִאשׁוֹנִים לאבלותו אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְבֵית הָאָבֵל – לביתו של אבל אחר לנחמו, ואפילו הוא קרובו, מִכָּאן וְאֵילָךְ – מיום רביעי והלאה, הוֹלֵךְ לבית האבל, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם הַמְנַחֲמִים, אֶלָּא בְּמָקוֹם מִתְנַחֲמִים, כיון שגם הוא אבל וצריך תנחומים.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אָבֵל, בשְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, אָסוּר בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם, מאחר ואינו שרוי בשלום, אלא בצער ואבלות. וְאִי לֹא יָדְעֵי וְשָׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמֵיהּ – ואם פגשוהו בני אדם שאינם יודעים שהוא אבל ושאלו בשלומו, מוֹדַע לְהוּ – צריך הוא להודיע להם שֶׁהוּא אָבֵל, וְלֹא מַהְדַּר לְהוּ שְׁלָמָא – ואינו מחזיר להם שלום. מִשְּׁלֹשָׁה – מאחרי היום השלישי וְעַד שִׁבְעָה, אִי לֹא יָדְעֵי וְשַׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹמֵיהּ – אם פגשוהו בני אדם שאינם יודעים שהוא אבל, ושאלו בשלומו, מַהְדַּר לְהוּ שְׁלָמָא – משיב להם שלום, וְלֹא צָרִיךְ לְאוֹדְעִינְהוּ – ואינו צריך להודיעם שהוא אבל. מִשִּׁבְעָה – מלאחר שבעה ימי אבלותו וְעַד שְׁלֹשִׁים יום, הוּא שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אֲחֵרִים, כיון שֶׁאֲחֵרִים שְׁרוּיִין בְּשָׁלוֹם, וראוי הדבר לשאול בשלומם, וַאֲחֵרִים אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ, לפי שעדיין אינו שרוי בשלום, אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְהָנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שלאחר שלשים יום שואלים בשלומו, היינו רק בִּשְׁאָר קְרוֹבִים, אֲבָל אם הוא אבל עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, שזו אבלות קשה וחמורה יותר, אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ אֶלָּא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
הגמרא מבארת עתה את דינו של אחד מקרובי המשפחה האבלה שנודע לו דבר האבל לאחר כמה ימים, כיצד הוא מונה את ימי האבלות: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, בתוך שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים לאבלות, אם בָּא אותו בן משפחה מִמָּקוֹם קָרוֹב, אף על פי שלא ידע את הדבר עד עתה, הרי הוא מוֹנֶה עִמָּהֶן, וכשהם מסיימים את שבעת ימי האבלות גם הוא מסיים עמהם [ולהלן יבואר מהו 'מקום קרוב', ומה טעם הדין]. אבל אם בא מִמָּקוֹם רָחוֹק, והיינו יותר ממהלך יום אחד, הרי הוא מוֹנֶה שבעה ימים לְעַצְמוֹ משעה שנודע לו דבר האבל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִילּוּ בְּיוֹם שְׁבִיעִי של האבלות, אם בָּא מִמָּקוֹם קָרוֹב, הרי הוא מוֹנֶה עִמָּהֶן, ומסיים את האבלות בו ביום, ושלא כדברי תנא קמא שרק אם בא בשלשת הימים הראשונים הדין כן. וְאִיפְּסִיקָא הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – ונפסקה ההלכה בפירוש כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אמנם דין זה, שאם בא ביום השביעי יכול למנות עמהם, וְהוּא – ובתנאי שֶׁבָּא וּמָצָא שיש עדיין מְנַחֲמִין אֵצֶל גְּדוֹל הַבַּיִת, שכולם טפלים לו, וכיון שגדול הבית עדיין לא סיים להתאבל, נגרר הוא אחריו ונחשב כמי שהתאבל עמהם, אבל אם כבר סיים גדול הבית את אבלותו, ואפילו שעדיין לא הסתיים היום השביעי, הרי 'מקצת היום ככולו', ונחשב כמי שהגיע לאחר סיום שבעת ימי האבלות, ומונה שבעה ימים לעצמו.
וְכַמָּה – ומה השיעור של 'מָקוֹם קָרוֹב' לענין זה, עֲשָׂרָה פַּרְסֵי – עשר פרסאות, סוּגְיָא דְּחַד יוֹמָא – שזהו מרחק הליכה של יום אחד, כֵּיוָן דְּאִלּוּ שָׁמַע בְּיוֹמָא קַמָּא הֲוָה קָא מָצֵי לְמַיְתֵי – כיון שאם היה שומע את דבר האבלות ביום הראשון, היה יכול לבוא בו ביום, כְּמַאן דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא דָּמִי – הרי הוא כמי שהגיע מתחילה והתאבל עמהם.
אָמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מְחוֹזָא – אמר רבא לבני העיר מחוזא, כְּגוֹן אַתּוּן – אנשים כמותכם, דְּלֹא אַזְלִיתוּ בָתַר עַרְסָא – שאינכם מלוים את המת עד קבורתו, כיון שהיו מוליכים את המת לארץ ישראל, ואין כל קרוביו יכולים ללוותו לשם, כַּד מַהְדְּרִיתוּ אַפַּיְיכוּ מִבָּבָא דְּאִבּוּלָא – מיד כשאתם מחזירים פניכם משער העיר לחזור לביתכם, אַתְחִילוּ וּמְנוּ – עליכם להתחיל למנות את שבעה ימי האבלות, ואף שלא יקברו את המת אלא לאחר ימים רבים. ואף על פי שבדרך כלל נוהגת האבלות רק לאחר סתימת הגולל, הרי באופן זה החזרת הפנים נחשבת לגבי אותם אנשים כסתימת הגולל.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, מַדְחֶה מִטָּתוֹ – הממהר את קבורתם, הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, כיון שאין דרך להספיד עליהם הרבה, ואין זה מכבוד שישהו זמן רב ללא קבורה. אבל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, אם ממהר את קבורתם הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה, שחייב הוא להספידם ולקונן עליהם הרבה. הָיָה זמן קבורתם בעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ עֶרֶב יוֹם טוֹב, אוֹ שֶׁהָיוּ גְּשָׁמִים מְזַלְּפִין עַל מִיטָּתוֹ של המת, גם לגבי אביו ואמו אם ממהר את הקבורה הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח, לְפִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא לִכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, שלא תתעכב קבורתם לאחר שבת או יום טוב, ושלא ישהו בבזיון בגשמים.
מביאה הברייתא חילוקים נוספים בין סתם אבלות לבין אבלות על אביו ואמו: עַל הַמֵּתִים כּוּלָּן, אם רָצָה, הרי הוא מְמַעֵט בְּעִסְקוֹ, ואם רָצָה, אֵינוֹ מְמַעֵט [כי אף שנאסר האבל במלאכה, לא נאסר במשא ומתן], אבל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ מְמַעֵט בעסקו.
האבל עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, אם רָצָה, חוֹלֵץ כתפו, ואם רָצָה, אֵינוֹ חוֹלֵץ. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, חוֹלֵץ. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, חוֹלֵץ כְּתֵפוֹ, וּמוֹצִיא זְרוֹעוֹ עִם כְּתֵפוֹ מְגוּלִּין, ומראה בכך לכל שקרע את בגדו, ועל ידי זה יכול הוא להוציא את זרועו וכתפו מפי בגדו מלמעלה.
עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, נִכְנָס לְבֵית הַשִּׂמְחָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אך כשהוא מתאבל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ אינו נכנס לבית המשתה אלא לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, מְסַפֵּר את שיער ראשו לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אך באבלות עַל אָבִיו וְאִמּוֹ יְגַדֵּל שערו פֶּרַע, עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵירָיו.
אָמַר רַב חִסְדָּא, דין זה, שהמתאבל על כל המתים אינו נכנס לבית השמחה עד לאחר שלשים יום, הוא דוקא בשמחת נישואין, שזו שמחה שלמה, וְאילו לְשִׂמְחַת מֵרֵעוּת – לסעודת יְדִידוּת שעושים איש לרעהו, שאין זו שמחה שלימה, אֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁהוֹת עד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֶלָּא אפילו לְאַלְתַּר – מיד לאחר שבעה ימי האבלות מוּתָּר לִיכָּנֵס. וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שרשאי להכנס לסעודת מֵרֵעוּת מיד, היינו בְּפוּרְעָנָא – כש'פורע' לחברו ועושה לו סעודה בתמורה לסעודה שחברו עשה לו בעבר, וכיון שהגיע זמן הפרעון עתה, מותר לו לעשות סעודה זו אפילו בתוך שלשים יום, אֲבָל בְּאָרֵישְׁתָא – אך לעשות לחברו סעודה ראשונה, שמחמתה יעשה לו חברו סעודה לאחר זמן [ו'ארישתא' הוא מלשון הלואה, כאילו מלוה לו סעודה זו, וחברו יפרע לו בסעודה אחרת], אינו רשאי לעשות כן עד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבאבלות עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם זו סעודה של 'פרעון' ובין אם זו סעודה ראשונה, אינו רשאי לעשותה עד לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
