יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 34, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

חילוק נוסף בין אבלות על אביו ואמו לבין שאר אבלות: עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, קוֹרֵעַ טֶפַח מבגדו. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ קורע עַד שֶׁיְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מַאי קְרָאָה – מאיזה פסוק ניתן ללמוד דין זה, שעל שאר מתים קורע טפח, שנאמר לגבי דוד המלך, כששמע שנהרגו שאול ויהונתן, (שמואל ב' א יא) 'וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם', וְאֵין 'אֲחִיזָה' של היד פְּחוּתָה מִטֶּפַח, ומשמע מלשון הפסוק שקרע את מקום אחיזת היד בלבד.

עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, שחייב האדם להתאבל עליהם, אֲפִילּוּ לָבוּשׁ עֲשָׂרָה חֲלוּקִים זה על גבי זה, אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא את העֶלְיוֹן, אך עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ קוֹרֵעַ אֶת כּוּלָּן – כל בגדיו, וַאֲפַרְקִיסְתוֹ – בגד העשוי לזיעה, הסמוך לבשרו, אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת, ואין צריך לקורעו.

אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה חייבים לקרוע על המת את כל בגדיהם, עד שייראה ליבם, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הָאִשָּׁה הקורעת על אביה או על אמה, שחייבת לקרוע את כל בגדיה, כיצד תעשה, קוֹרַעַת אֶת הבגד הַתַּחְתּוֹן תחילה, וּמַחֲזִירָתוֹ לַאֲחוֹרֶיהָ, וְחוֹזֶרֶת וְקוֹרַעַת אֶת הָעֶלְיוֹן, כדי שלא ייראה גופה דרך הקרע.

עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן שהאדם קורע על מיתתם, אם רָצָה, מַבְדִּיל קַמֵּי שָׂפָה – קורע לשנים את שפת הבגד העליונה, במקום התפירה, רָצָה, אֵינוֹ מַבְדִּיל, אלא קורע את הבגד באמצעו. אך עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, מַבְדִּיל – חייב לקרוע את שפת הבגד העליונה, שיהא ניכר שהבגד מחולק בקריעתו לשנים.

עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, שׁוֹלֵל – תופר את הקרע בתפרים גסים לְאַחַר שִׁבְעָה ימי האבל, וּמְאַחֶה את הקרע בתפר שלם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. אך עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, שׁוֹלֵל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְאֵינוֹ מְאַחֶה את הקרע לְעוֹלָם. וְהָאִשָּׁה שקרעה את בגדיה באבלותה, שׁוֹלֶלֶת – מחברת את הקרע בתפרים גסים לְאַלְתַּר – מיד לאחר הקריעה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָהּ, כי גנאי הוא לאשה לעמוד בבגדים קרועים [ואף שאין גופה מגולה, וכמו שהתבאר שמסובבת את הקרע לאחוריה, מכל מקום גנאי הוא לה].

כִּי אֲתָא – כשבא רַבִּין מארץ ישראל לבבל, אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, קוֹרֵעַ האדם בִּכְלִי, כגון בסכין. אך עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ, קוֹרֵעַ דוקא בַּיָּד.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, קוֹרֵעַ מִבִּפְנִים, שלא בפני בני אדם. וְעַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ קוֹרֵעַ מִבַּחוּץ, בפני העם, שזו דרך כבוד לאביו ואמו. אָמַר רַב חִסְדָּא, וְכֵן לְנָשִׂיא – גם על מיתת הנשיא יש לקרוע בחוץ, בפני העם. מביאה הגמרא מעשה בענין זה, נְשִׂיאָה שְׁכִיב – מעשה היה שמת הנשיא, אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב חָנָן בַּר רָבָא, כְּפֵי אֲסִיתָא – הפוך מכתשת גדולה, וְקוּם עֲלַהּ – ועמוד עליה בפני כל העם, וְאַחְוֵי קְרִיעָה לְעָלְמָא – והראה לכולם שאתה קורע.

הגמרא מבארת את דרך קריעת הבגד באבלות: אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לַאֲמֵימַר, קְרִיעָה מְעוּמָּד מְנָלַן – מנין לומדים שיש לקרוע בעמידה דוקא, דִּכְתִיב – שנאמר לגבי איוב, כששמע שמתו בניו (איוב א כ) 'וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ'. דוחה הגמרא, וְדִילְמָא מִילְּתָא יְתֵירָא הוּא דְּעָבַד – שמא עשה איוב דבר יָתֵר, שאין חייבים בו, לגודל צערו, וכמו שנאמר בהמשך הפסוק 'וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ', ודבר זה ודאי אינו חובה על האבל. מביאה הגמרא לימוד אחר, אֶלָּא מֵהָכָא – יש ללמוד זאת מפסוק זה, שנאמר בשעה שנהרג אמנון בן דוד, ובאה השמועה אל דוד, (שמואל ב' יג לא) 'וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו', הרי שעמד דוד על רגליו כדי לקרוע.

מביאה הגמרא את דיני האבלות על תלמיד חכם, אב בית דין ונשיא ישראל: עַל חָכָם שמת, חוֹלֵץ [-קורע את בגדו ומוציא מהקרע את זרועו וכתפו מִיָּמִין. וְעַל אַב בֵּית דִּין, חולץ מִשְּׂמֹאל. וְעַל נָשִׂיא חולץ את שתי כתפיו מִכָּאן וּמִכָּאן.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, חָכָם שֶׁמֵּת, בֵּית מִדְרָשׁוֹ בָּטֵל מלימוד תורה כל שבעת ימי אבלותו, כדי שיתעסקו בהספדו ולא יתבטלו מכך, אבל שאר בתי מדרשות שבעיר אינם בטלים. אַב בֵּית דִּין שֶׁמֵּת, שהוא גדול מחכם, כָּל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּעִירוֹ בְּטֵלִין, וּבְנֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, כגון עשרה בטלנים שבעיר הנמצאים בבית הכנסת תמיד נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמְשַׁנִּין אֶת מְקוֹמָם כדרך האבלים, הַיּוֹשְׁבִין – הרגילים לשבת תמיד בַּצָּפוֹן, יוֹשְׁבִין עתה בַּדָרוֹם, והרגילים לשבת בַּדָרוֹם, יוֹשְׁבִין בַּצָפוֹן. נָשִׂיא שֶׁמֵּת, כָּל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שבכל מקום [ולא רק בעירו] בְּטֵלִין, וּבְנֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת אינם מתפללים בבית הכנסת, אלא בבית האבל, בין בשבת ובין בחול, ונִכְנָסִין בְּבֵּית הַכְּנֶסֶת רק לקריאת התורה, וְקוֹרִין בשבת שִׁבְעָה קרואים [ובשני וחמישי קורין שלשה], וְיוֹצְאִין מבית הכנסת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, לֹא – אין הכוונה שֶׁיֵּצְאוּ וִיטַיְּילוּ בַּשּׁוּק, אֶלָּא יוֹשְׁבִין וְדֹוִין – מצטערים ומתאבלים על מיתת הנשיא וביטול בית הכנסת.

דין נוסף, הנוהג בכל אבלות (חדושי הר"ן): וְאֵין אוֹמְרִים שְׁמוּעָה – סוגיא וְהַגָּדָה – או דברי הגדה בְּבֵית הָאָבֵל, כיון שהדבר מושך את הלב, ומתוך כך לא יתעסקו באבלותם, ואפילו בשבת, שאין מתאבלים בפרהסיא, אין עוסקים בתורה. אָמְרוּ עָלָיו עַל חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה אוֹמֵר שְׁמוּעָה וְהַגָּדָה בְּבֵית הָאָבֵל.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה, לגבי דרך האבלות על מלך ונשיא: גַּרְסִינָן בְּמסכת עֲבוֹדָה זָרָה בְּפֶרֶק קַמָא (יא.), תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים – מותר לשרוף בגדים יקרים לאות צער על מיתת המלך, וְלֹא – ואין בזה מִשום איסור ללכת בדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, כיון שמצאנו בתורה שנוהגים כן ישראל, שֶׁנֶּאֱמַר בנבואת ירמיהו לחזקיהו מלך יהודה (ירמיה לד ה) 'בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ', וכיון שעושים זאת מחמת הכתוב בתורה, ולא מחמת חוקות הגויים, אין בכך איסור. וּכְשֵׁם שֶׁשּׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים, כָּךְ שׂוֹרְפִין עַל הַנְּשִׂיאִים – נשיא הסנהדרין, שהוא הגדול שבהם (רא"ה). וּמַה הֵן שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם, מִטּוֹתֵיהֶן, וְכָל כְּלֵי תַּשְׁמִישָׁן. מַעֲשֶׂה וּמֵת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, שהיה נשיא, וְשָׂרַף עָלָיו אוּנְקְלוֹס הַגֵּר כלים בְּשווי מֵאָה מָנָה צוֹרִי.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?