(א) לַמְנַצֵּ֥חַ אַל־תַּשְׁחֵ֑ת מִזְמ֖וֹר לְאָסָ֣ף שִֽׁיר׃
(ב) ה֘וֹדִ֤ינוּ לְּךָ֨ ׀ אֱֽלֹהִ֗ים ה֭וֹדִינוּ וְקָר֣וֹב שְׁמֶ֑ךָ סִ֝פְּר֗וּ נִפְלְאוֹתֶֽיךָ׃
(ג) כִּ֭י אֶקַּ֣ח מוֹעֵ֑ד אֲ֝נִ֗י מֵֽישָׁרִ֥ים אֶשְׁפֹּֽט׃
(ד) נְֽמֹגִ֗ים אֶ֥רֶץ וְכָל־יֹֽשְׁבֶ֑יהָ אָֽנֹכִ֨י תִכַּ֖נְתִּי עַמּוּדֶ֣יהָ סֶּֽלָה׃
פרק עה
מזמור זה התחבר בזמן יהושפט מלך יהודה, שהיו ישראל בצרה מהאויבים הקמים עליהם, וניצלו בזכות המשפטים הישרים שנהג בהם יהושפט, שהעמיד שופטים ובתי דין בכל עיר ועיר. והמזמור נאמר בלשון מליצה, כביכול היושר והמישרים ניצבים כדבר קיים בפני עצמו, והם האומרים את דברי השיר הזה:
(א) לַמְנַצֵּחַ, אַל תַּשְׁחֵת – כאשר בזכות המשפטים הישרים לא השחית האויב את ערי ישראל, מִזְמוֹר לְאָסָף, שִׁיר.
(ב) הוֹדִינוּ לְּךָ אֱלֹהִים, הוֹדִינוּ, על התשועה שעשית לנו. ואף על פי שמחמת ההנהגה הטבעית והקבועה נראה כאילו שמך רחוק מאיתנו, וכאילו העולם נוהג כמנהגו ללא השגחה פרטית ומיוחדת, וְקָרוֹב שְׁמֶךָ סִפְּרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ – הנפלאות שאתה עושה עמנו מספרות ששמך והשגחתך קרובים אלינו, כי אתה קרוב לקוראיך ועושה להם ניסים גלויים.
(ג) מתאר עתה היושר במליצתו כאילו הוא היסוד והקיום של העולם, כִּי אֶקַּח מוֹעֵד – אם תהיה לי מעידה ונפילה, אֲנִי מֵישָׁרִים, כלומר, אם אני, היושר, אמעד ממקומי ואפול, אֶשְׁפֹּט בדעתי ואחליט שאז יקרה הדבר האמור בפסוק הבא.
(ד) כי אז בודאי נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ – בודאי ימוגו ויכלו הארץ ויושביה, כי אָנֹכִי, היושר, תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ – אני הוא הכַּן והבסיס שעליו עומדים עמודי העולם, ולכן אם אני אמעד ממקומי, בודאי יתמוטט העולם כולו עם יושביו, סֶּלָה (-מילה זו מורה על סיום הענין, כי כאן נשלם הדיבור הראשון של המישרים).
