שיעור 358, ספר תהילים, פרק עז, יז-יח

(יז) רָ֘א֤וּךָ מַּ֨יִם ׀ אֱֽלֹהִ֗ים רָא֣וּךָ מַּ֣יִם יָחִ֑ילוּ אַ֗֝ף יִרְגְּז֥וּ תְהֹמֽוֹת׃

(יח) זֹ֤רְמוּ מַ֨יִם ׀ עָב֗וֹת ק֭וֹל נָֽתְנ֣וּ שְׁחָקִ֑ים אַף־חֲ֝צָצֶ֗יךָ יִתְהַלָּֽכוּ׃

(יז) עתה מבאר, כי כיון שה' הוא שורש כל הנמצאים והנבראים בעולם, וכולם מתבטלים לפניו, לכן כאשר רוצה הוא לבטל את כוחו של אחד הנבראים, הרי הוא מתגלה אליו בשורשו של אותו דבר בעצמו, וכאשר מתגלה השורש הכולל את כל הכח של אותו הדבר, מתבטל הכח המועט הקיים בבריאה, ועל כך מצייר עתה במליצתו את נס קריעת ים סוף, כי בעת אשר רָאוּךָ מַּיִם, אֱלֹהִים, רָאוּךָ בהתגלות של שורש המַּיִם, ועל ידי זה יָחִילוּ – יתחלחלו ויפחדו, אַף יִרְגְּזוּ, תְהֹמוֹת המים.

(יח) וכאשר רצה ה' לבקוע את מי ים סוף, כדי שיוכלו ישראל לעבור בהם בחרבה, זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת – העננים העליונים, והיינו הכח העליון המרמז על העננים, כביכול התבקע וזרמו מימיו, קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים – וכביכול נשמעו בשחקים העליונים קולות רעמים, אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ – אף חיצי אור של ברקים התהלכו בשחקים העליונים, וכל זה הוא משל לכך שבקיעת המים התחתונים שבים השתלשלה מהכח העליון של המים, בשורשו הרוחני.