שיעור 386, ספר תהילים, פרק פ, יג-יז

(יג) לָ֭מָּה פָּרַ֣צְתָּ גְדֵרֶ֑יהָ וְ֝אָר֗וּהָ כָּל־עֹ֥בְרֵי דָֽרֶךְ׃

(יד) יְכַרְסְמֶ֣נָּֽה חֲזִ֣יר מִיָּ֑^עַר וְזִ֖יז שָׂדַ֣י יִרְעֶֽנָּה׃

(טו) אֱלֹהִ֣ים צְבָאוֹת֮ שֽׁ֫וּב נָ֥א הַבֵּ֣ט מִשָּׁמַ֣יִם וּרְאֵ֑ה וּ֝פְקֹ֗ד גֶּ֣פֶן זֹֽאת׃

(טז) וְ֭כַנָּה אֲשֶׁר־נָֽטְעָ֣ה יְמִינֶ֑ךָ וְעַל־בֵּ֗֝ן אִמַּ֥צְתָּה לָּֽךְ׃

(יז) שְׂרֻפָ֣ה בָאֵ֣שׁ כְּסוּחָ֑ה מִגַּֽעֲרַ֖ת פָּנֶ֣יךָ יֹאבֵֽדוּ׃

(יג) ועתה, לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ של הגפן, וְאָרוּהָ – קטפו את פירותיה כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ.

(יד) ואחרי שעוברי הדרך לקטו את פירותיה, יְכַרְסְמֶנָּה (-יכריתנה) חֲזִיר מִיָּ^עַר, שזהו נבוכדנצר ושריו שקלקלו את הגפן לגמרי, וְזִיז שָׂדַי – בעלי החיים הזזים בשדה, יִרְעֶנָּה – כל אחד מהם יאכל מפירותיה.

(טו) ועל כך אבקש, אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא, הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה, וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת.

(טז) וכיון שהדרך היא לסמוך את הגפן, שהוא עץ חלש מטבעו, אל עץ עבה וחזק המכונה 'כנה', מלשון מכון וכַּן, ואחרי שצומח הגפן יותר מצמידים אותו לבנין גבוה המכונה 'בן', והגפן נאחז בו ומתפשט על גביו, ממשיל זאת למלכות בית דוד ולבית המקדש, ואומר, וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ, וזו מלכות בית דוד, שישראל נסמכים עליה, וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ – וזהו בית המקדש, שאימצת אליו את ישראל, ומבקש שיאמץ ה' ויחזק את הגפן, הכנה והבן, והיינו ישראל, מלכות בית דוד, ובית המקדש.

(יז) שְׂרֻפָה בָאֵשׁ – כי עתה הבנין, שהוא בית המקדש, נשרף באש, וה'כַנָּה', שזו מלכות בית דוד, כְּסוּחָה – כרותה על ידי האויבים, ולכן ראוי שאותם חזיר מיער וזיז שָׂדַי שעשו זאת, מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ, על כך שהם מאבדים את הגפן, הכנה והבן.