שיעור 3, פרק א, יח – פרק ב, ד

(יח) וְֽהַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה תֹּאמַ֣רְנָה ׀ שָׂר֣וֹת פָּֽרַס־וּמָדַ֗י אֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה לְכֹ֖ל שָׂרֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וּכְדַ֖י בִּזָּי֥וֹן וָקָֽצֶף׃ (יט) אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֗וֹב יֵצֵ֤א דְבַר־מַלְכוּת֙ מִלְּפָנָ֔יו וְיִכָּתֵ֛ב בְּדָתֵ֥י פָֽרַס־וּמָדַ֖י וְלֹ֣א יַֽעֲב֑וֹר אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תָב֜וֹא וַשְׁתִּ֗י לִפְנֵי֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ֙ יִתֵּ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ לִרְעוּתָ֖הּ הַטּוֹבָ֥ה מִמֶּֽנָּה׃ (כ) וְנִשְׁמַע֩ פִּתְגָ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲשֶֽׁר־יַעֲשֶׂה֙ בְּכָל־מַלְכוּת֔וֹ כִּ֥י רַבָּ֖ה הִ֑יא וְכָל־הַנָּשִׁ֗ים יִתְּנ֤וּ יְקָר֙ לְבַעְלֵיהֶ֔ן לְמִגָּד֖וֹל וְעַד־קָטָֽן׃ (כא) וַיִּיטַב֙ הַדָּבָ֔ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וְהַשָּׂרִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ הַמֶּ֖לֶךְ כִּדְבַ֥ר מְמוּכָֽן׃ (כב) וַיִּשְׁלַ֤ח סְפָרִים֙ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְאֶל־עַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ לִֽהְי֤וֹת כָּל־אִישׁ֙ שֹׂרֵ֣ר בְּבֵית֔וֹ וּמְדַבֵּ֖ר כִּלְשׁ֥וֹן עַמּֽוֹ׃

(א) אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כְּשֹׁ֕ךְ חֲמַ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ זָכַ֤ר אֶת־וַשְׁתִּי֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֔תָה וְאֵ֥ת אֲשֶׁר־נִגְזַ֖ר עָלֶֽיהָ׃ (ב) וַיֹּֽאמְר֥וּ נַעֲרֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מְשָֽׁרְתָ֑יו יְבַקְשׁ֥וּ לַמֶּ֛לֶךְ נְעָר֥וֹת בְּתוּל֖וֹת טוֹב֥וֹת מַרְאֶֽה׃ (ג) וְיַפְקֵ֨ד הַמֶּ֣לֶךְ פְּקִידִים֮ בְּכָל־מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתוֹ֒ וְיִקְבְּצ֣וּ אֶת־כָּל־נַעֲרָֽה־בְ֠תוּלָה טוֹבַ֨ת מַרְאֶ֜ה אֶל־שׁוּשַׁ֤ן הַבִּירָה֙ אֶל־בֵּ֣ית הַנָּשִׁ֔ים אֶל־יַ֥ד הֵגֶ֛א סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וְנָת֖וֹן תַּמְרֻֽקֵיהֶֽן׃ (ד) וְהַֽנַּעֲרָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ תִּמְלֹ֖ךְ תַּ֣חַת וַשְׁתִּ֑י וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וַיַּ֥עַשׂ כֵּֽן׃

(יח) עתה חזר ממוכן וביאר את הנזק הראשון, שיהיה אצל שרי המלך, וְהַיּוֹם הַזֶּה שרצית להראות בו לכולם שאתה מולך מלוכה בלתי מוגבלת, ביום זה עצמו תושבת עצתך, כי תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ בבירור אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה, ויודעות הן את האמת שסירבה לבוא כיון שלדעתה מלכות אחשורוש נמשכת מכח מלכותה, שהיא יורשת העצר, ולדעתה מלכותו של אחשורוש היא מלכות מוגבלת, ויספרו זאת לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ, ואם לא תהרוג אותה על כך הרי יבינו מכך שאתה מסכים לדעתה, ומחמת שני נזקים אלו, וּכְדַי בִּזָּיוֹן – יהיה בזיון בכל המלכות בכך שהנשים לא תשמענה לבעליהן, וָקָצֶף – יהיה כעס בין השרים, שירצו להגביל את מלכותך, כדעתה של ושתי.

(יט) אחרי שביאר ממוכן את שני הקלקולים שנעשו על ידי ושתי, בא כיועץ חכם לבאר כיצד על ידי הריגתה יתוקן הכל, ותחילה הקדים שראוי לאחשורוש להכריז מיד ובגלוי על מלכותו כמלכות בלתי מוגבלת, ולכן, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו – יוחלט שדברי המלכות וחוקיו יוצאים מלפני המלך לבדו, ללא השרים והיועצים, כדרך המלך המולך מלכות שאינה מוגבלת, וכל חוק כזה ישאר קבוע לנצח וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר, כי לא יהיה ניתן לבטל חוק זה, ועל פיו ידונו השופטים בכל מקום, ועתה, דבר המלכות הראשון שיחוקק אחשורוש הוא אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כדי שלא יאמרו שבסופו של דבר לא הצליח אחשורוש להכריח את ושתי לבוא לפניו, אלא על ידי חוק זה יפרסמו שהיא חזרה בה ורצתה לבוא, אלא שהמלך הוציא דבר מלכות שלא תבוא ושתי לפניו. ודבר המלכות השני הוא, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה – שתהיה טובה מצד עצמה, ולא מצד ייחוסה, ועל ידי זה לא תתגאה עליו, וגם כיון שתראה את אשר אירע לושתי תתיירא להמרות את פי המלך (ולשון 'הטובה ממנה' היינו שטובתה של השניה, תהיה 'ממנה', מחמת ושתי שתהרג עתה, שעל ידי זה תהיה רעותה טובה יותר ולא תמרה את דבר המלך אחשורוש).

(כ) ועל ידי זה ירויח שתהיה מלכותו בלתי מוגבלת, וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ לבדו אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ, ללא עצת יועציו, כִּי רַבָּה הִיא – כי דבר המלכות של המלך מצד עצמו יהיה גדול וחשוב, וגם ירויח את הדבר השני, וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן, לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן – אפילו אם האשה גדולה בחשיבותה וביחוסה והאיש קטן בחשיבותו.

(כא) וכדי לקבל את ההחלטה הזו, שהמלך לבדו יוכל לקבוע בכל דבר ללא שריו ויועציו היה צורך בהסכמת השרים עצמם, שמעתה והלאה לא ימשיכו בתפקידיהם, וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, וויתרו השרים על כח שררתם, והסכימו שאחשורוש לבדו יוכל להחליט בכל דבר, וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ לבדו, ללא עצת שריו, כִּדְבַר מְמוּכָן.

(כב) וכדי לקיים את העצה הראשונה, שתהיה מלכותו מלכות שאינה מוגבלת, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ, ובכך הראה שאין חשיבות לאחת המדינות על השאר, כי אין מדינה מסוימת המולכת על השאר, אלא אחשורוש הוא המולך על כולם, בתור אדם פרטי שכבש את כולם ושולט עליהם, ותוכן הספרים היה לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, כי עד אז היתה האשה מצווה רק לכבד את בעלה, ובספרים אלו ציוה שתהיה משועבדת לו לגמרי, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ, ולא יצטרך להשתמש בלשון המלכות, שזו לשון פרס, כי מעתה אין חשיבות לפרס על שאר המדינות, אלא כולם שוים וכפופים לשלטונו היחיד של אחשורוש.

כוונת כותבי המגילה בהקדמת סיפור זה, כי באמת כל זה הוא כהצעה לענין הנס עצמו, כי אם לא היה אחשורוש מולך מלכות בלתי מוגבלת, לא היה יכול לקחת את אסתר למלכה, כי השרים היו מתנגדים לכך שיטול לו המלך נערות מכל שכבות העם לבחור מהן מלכה, וכל שכן שלא היו מסכימים שיקח לו המלך למלכה נערה אסופית שאין יודעים מי עמה ומולדתה. וכמו כן לא היה יכול לגדל את המן ללא הסכמת השרים, ולא להוציא גזר דין להשמיד ולהרוג אומה שלמה ללא משפט.

ועוד, כי במבט שטחי ניתן לחשוב כי מה שהטתה אסתר את לב אחשורוש היה דבר טבעי, כי דבר מצוי הוא שאשה יפה תשנה את רצון בעלה, ולכן הקדימו לספר שאחשורוש לא היה אדם פשוט או מלך קטן שאשתו יכולה לשנות את רצונו, אלא היה מלך אדיר שהיו תחת שלטונו מאה עשרים ושבע מדינות, ובגבורתו העצומה כבש את כולם בזמן קצר, ורוב עושרו כפי שנראה במשתה המפואר שעשה, חכמתו הגדולה כיצד התנהג בתחבולות כדי להמליך את עצמו במלכות שאינה מוגבלת, וטבעו הקשה, כי אף שאהב את ושתי מאד, בכל זאת כשהבין שלטובת מלכותו עליו להורגה לא נמנע מלעשות כן, ואם כן מה ששמע בקול אסתר לבטל את הגזירה לא היה בדרך הטבע, אלא מאת ה' היתה זאת.

פרק ב

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, שהרג אחשורוש את ושתי, כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, רצה לקחת לו אשה אחרת במקום ושתי, אך לא ידע כיצד לנהוג, כי זָכַר אֶת וַשְׁתִּי – את יופיה ומעלותיה ויחוסה, וחשש שלא ימצא אשה כמותה, וְזכר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה, וחשש שגם המלכה החדשה שיקח תתנהג כמותה, ואין מן הראוי שיהרוג גם אותה, שלא יאמרו שהוא מלך שדרכו להרוג את נשותיו, וְזכר אֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ, וחשש ששום אשה לא תרצה להנשא לו, שמא יהרוג גם אותה. ומחמת שלשה חששות אלו לא ידע כיצד יבחר את המלכה החדשה.

(ב) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ, מְשָׁרְתָיו, עצה שתתקן את שלשת החששות הללו, יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה, וכיון שיהיה החיפוש 'למלך', והיינו אשה הראויה למלך, יהיה ניתן למצוא ביניהן אשה יפה כושתי, והגם שלא תהיה מיוחסת כמותה, הרי מלך אדיר כמותו אינו צריך שגם אשתו תהיה מיוחסת, אלא רק שתהיה האשה טובת מראה.

(ג) וכנגד חששו ששום אשה לא תתרצה להנשא לו, אמרו לו שאם לאחר החיפוש הראשון לא ימצאו אשה הראויה לו, וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ, וְיִקְבְּצוּ ביד חזקה אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה, אֶל בֵּית הַנָּשִׁים, וכך גם אם לא תימצא נערה שתבוא מרצונה, יביאו אותה בעל כרחה (ואמרו 'ויפקד המלך פקידים', והיינו שיהיו אלו פקידים חדשים, שאז לא יעיזו לקבל שוחד מהעשירים כדי שלא יקחו את בנותיהם). וכנגד החשש שגם המלכה החדשה תתנהג בעזות כמו ושתי, יעצו לו שיכניסו את הנערות אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים, וְנָתוֹן תַּמְרֻקֵיהֶן, וכיון שתתרגל הנערה שהיא מקבלת את כל צרכיה ותמרוקיה מיד סריסי המלך, תהיה כנועה אליהם, ולא תעיז פניה כנגדם.

(ד) וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, גם אם אינה מיוחסת, תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי, וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ לבדו, כי כאמור לעיל לא הוצרך כבר להסכמת השרים, וַיַּעַשׂ כֵּן.