משנה
משנתנו ממשיכה בדיני לוויית המת בחול המועד: אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב בחול המועד, מִפְּנֵי שֶׁמַרְגֶּלֶת אֶת הַהֶסְפֵּד – הדבר מרגיל את המלוים ומעורר אותם להספיד את המת, ובחול המועד אסור להספיד. וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם – ומיטה של נשים שמתו אין מניחים ברחוב גם בשאר ימות השנה, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, כי גנאי הוא לנשים החיות שתהיה האשה המתה לבושה בתכריכיה לפני האנשים.
נָשִׂים בַּמּוֹעֵד, מְעַנּוֹת – עונות ומספידות כולן יחד, אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת על ליבן דרך צער. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַסְּמוּכוֹת לַמִּטָּה של המת, מְטַפְּחוֹת. בְּרָאשֵׁי חֲדָשִׁים, בַּחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים, מְעַנּוֹת וּמְטַפְּחוֹת. בָּזֶה וּבָזֶה – בין במועד ובין ראשי חודשים חנוכה ופורים, לֹא מְקוֹנְנוֹת, והיינו שהאחת אומרת והשאר עונות אחריה.
נִקְבַּר הַמֵּת, בין בחול המועד ובין בראשי חודשים חנוכה ופורים, לֹא מְעַנּוֹת כולן יחד, וְלֹא מְטַפְּחוֹת על ליבן. ומבארת המשנה, אֵיזוֹ הִיא 'עִינּוּי', שֶׁכּוּלָּן עוֹנוֹת כְּאַחַת. 'קִינָה', שאַחַת אוֹמֶרֶת וְכוּלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט יט) 'וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה', ומלשון 'אשה רעותה' משמע שזו אומרת וחברתה עונה, ועל זה נאמר לשון 'קינה'.
מסיימת המשנה את המסכת בדבר טוב: אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא מַהוּ אוֹמֵר (ישעיה כה ח) 'בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים' וגו'.
גמרא
הרי"ף מביא את דברי הגמרא בבבא בתרא (ק:) בענין אופן לוויית המת: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ, תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁבְעָה מַעֲמָדוֹת וּמוֹשָׁבוֹת לַמֵּת, כלומר, כשחוזרים מקבורת המת היו עוצרים בשבעה מקומות לנחם את האבלים או כדי להרבות צער על המת, להרבות בבכי ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה, כי חיי האדם הבל, ועומדים והולכים מעט, וחוזרים ויושבים מעט, כך עושין שבע פעמים (רשב"ם שם), כְּנֶגֶד שבע לשונות 'הבל' שאמר שלמה המלך על העולם הזה, שנאמר (קהלת א ב) 'הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל', הרי נאמר שלש פעמים 'הבל', ופעמיים 'הבלים', שהם לשון רבים, ומיעוט רבים שנים.
אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי, הֵיכִי עָבְדֵי – כיצד היו עושים זאת. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, כִּדְתַנְיָא – כפי ששנינו בברייתא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ פּוֹחֲתִין מִשִּׁבְעָה מַעֲמָדוֹת וּמוֹשָׁבוֹת לַמֵּת, כְּגוֹן, לאחר שישבו אומר להם הממונה 'עִמְדוּ יְקָרִים, עֲמוֹדוּ', ולאחר שהלכו קצת אומר להם הממונה 'שְׁבוּ יְקָרִים, שְׁבוּ'. אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי יהודה, אִם כֵּן אַף בְּשַׁבָּת מוּתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, אם קברו את המת סמוך לכניסת השבת, מאחר ואין עושים כלום אלא יושבים ועומדים, ועל כל פנים מבואר בדברי רבי יהודה שבברייתא כיצד היו עושים זאת.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: אֲחָתֵיהּ – אחותו דְּרָמִי בַּר פַּפָּא, הֲוָה נְסִיבָא לֵיהּ לְרַב אַוְיָא – היתה נשואה לרב אויא, שְׁכִיבָא – נפטרה מן העולם, עָבַד לָהּ – עשה לה בעלה, רב אויא (רבינו גרשום) מַעֲמָד וּמוֹשָׁב. אָמַר רַב יוֹסֵף על מעשה זה, טָעָה רב אויא בְּתַרְתֵּי – בשתי טעויות, טָעָה בכך שהרי הדין הוא שֶׁאֵין עוֹשִׂין מעמד ומושב אֶלָּא בִּקְרוֹבִים, וְהוּא עָבַד – והוא עשה זאת אֲפִילּוּ בִּרְחוֹקִים. וְטָעָה בכך שֶׁאֵין עוֹשִׂין מעמד ומושב אֶלָּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן של אבלות, וְהוּא עָבַד בְּיוֹם שֵׁנִי. אַבַּיֵּי אָמַר, בְּהָא נַמִּי טָעָה – גם בדין זה טעה, שֶׁאֵין עוֹשִׂין מעמד ומשוב אֶלָּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְהוּא עָבַד אֲפִילּוּ בָּעִיר. וְרָבָא אָמַר, אֲפִילּוּ בְּהָא נַמִּי טָעָה, שֶׁאֵין עוֹשִׂין מעמד ומושב אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ, וְהָתָם – באותו מקום לֹא נָהֲגוּ בכך.
דין נוסף בענין מעמד ומושב: גַּרְסִינָן בְּמסכת מְגִילָּה (כג:), אֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב בפָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה בני אדם, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כֵּיוָן דְּבָעֵי לְמֵימַר – כיון שיש צורך לומר 'עִמְדוּ יְקָרִים, עֲמוֹדוּ', וכן 'שְׁבוּ יְקָרִים, שְׁבוּ', בְּבָצִיר מֵעֲשָׂרָה לָאו אוֹרְחָא אַרְעָא – בפחות מעשרה בני אדם אין מתאים לומר לשון זו.
הגמרא מבארת עתה את אופן לוויית וקבורת תינוקות: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם ללידתו, תִּינוֹק שמת, אין מוציאים אותו במיטה, אלא יוֹצֵא בְּחֵיק, וְאין צריך אפילו עשרה בני אדם שילוו אותו, אלא נִקְבָּר בְּאִשָּׁה אַחַת וּבִשְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּאִישׁ אֶחָד וּבִשְׁתֵּי נָשִׁים, כיון שיש בכך איסור יחוד, ואף על פי שזהו זמן צער, כיון שאין כל כך צער במיתת תינוק שעדיין לא עברו עליו שלשים יום, יש חשש שיבואו לידי עבירה. אַבָּא שָׁאוּל חולק ואוֹמֵר, מוציאים אותו אַף בְּאִישׁ אֶחָד וּבִשְׁתֵּי נָשִׁים. וְאֵין עוֹמְדִין עֲלֵיהֶם [-על תינוקות אלו] בְּשּׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם לֹא בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְלֹא תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים. אבל אם היה כבר בֶּן שְׁלֹשִׁים יוֹם, ומת, יוֹצֵא בִּדְלוֹסְקָמָא – נסר עץ רחב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא בִּדְלוֹסְקָמָא גדולה כל כך הַנִּיטֶּלֶת עַל הַכָּתֵף, אֶלָּא בִּדְלוֹסְקָמָא קטנה יותר, הַנִּיטֶּלֶת בָּאֲגַפִּים – בזרועות הידים. וְעוֹמְדִין עָלָיו המנחמים בְּשׁוּרָה, וְאוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים, וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. היה כבר בֶּן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, ומת, יוֹצֵא בְּמִטָּה, כגדול. רַבִּי עֲקִיבָא חולק ואוֹמֵר, אם היה [הוּא] בֶּן שָׁנָה, וְאֵיבָרָיו גדולים כְּשל בֶן שְׁתַּיִם, וכן אם היה הוּא בֶּן שְׁתַּיִם וְאֵיבָרָיו קטנים כְּשל בֶן שָׁנָה, יוֹצֵא בְּמִטָּה, אבל אם היה בן שנה ואבריו כשל בן שנה, אינו יוצא במיטה, ושלא כדעת תנא קמא שכל בן שנה יוצא במיטה.
הברייתא מבארת עתה מה החילוק באיזו דרך מוציאים את המת לקבורה, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַיּוֹצֵא בְּמִטָּה, רַבִּים מַצְהִיבִין עָלָיו – בני אדם רבים נרגשים ומצטערים בו, וְשֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא בְּמִטָּה, אֵין רַבִּים מַצְהִיבִין עָלָיו. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, נִיכָּר לָרַבִּים – אם כבר הכירוהו רבים, שהיה רגיל לצאת מביתו, רַבִּים מִתְעַסְּקִין בּוֹ – צריכים רבים להתבטל ממלאכתם ולהתעסק בקבורתו. וְשֶׁאֵין נִיכָּר לָרַבִּים, שלא הכירוהו, אֵין רַבִּים מִתְעַסְּקִין בּוֹ – אין רבים צריכים להתבטל ממלאכתם ולעסוק בקבורתו.
מבררת הגמרא, וּמַה הֵן בְּהֶסְפֵּד – מה דינם של ילדים קטנים לגבי הספד, מאיזה גיל מספידים אותם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בני עֲנִיִּים שמתו, אם הם בְּנֵי שָׁלֹשׁ מספידים אותם, ועֲשִׁירִים בְּנֵי חָמֵשׁ, כיון שעניים מצטערים יותר על ילדיהם, לפי שמגדלים אותם ברעב וצמא, ומרעיבים ההורים את עצמם כדי להאכיל את ילדיהם, ומחמת כן ילדיהם חביבים עליהם יותר, ומצטערים במיתתם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ של רבי ישמעאל, עֲנִיִּים בְּנֵי חָמֵשׁ, עֲשִׁירִים בְּנֵי שֵׁשׁ. בְּנֵי זְקֵנִים, הרי הם לענין זה כִּבְנֵי עֲנִיִּים, כיון שאינם יודעים אם יהיה להם עוד ילדים, וצערם גדול יותר. אָמַר רַב גִּידְּל בַּר מְנַשֶּׁה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שבני עניים ובני זקנים מספידים אותם מגיל חמש, ובני עשירים מגיל שש.
