הגמרא מביאה מימרא בענין הספד תלמידי חכמים: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֵין 'מוֹעֵד' מעכב את ההספד בִּפְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אלא מותר להספידם אפילו בחול המועד, וְכָל שֶׁכֵּן חֲנוּכָּה וּפוּרִים, שמותר להספיד בהם תלמידי חכמים. וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שמספידים תלמיד חכם בחול המועד ובחנוכה ופורים, היינו בְּפָנָיו של המת, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לֹא. אָמַר רַב פַּפָּא, וְיוֹם שְׁמוּעָה – באותו יום שנשמע בעיר שמת אותו תלמיד חכם, כִּבְפָנָיו דָּמֵי – הרי זה כאילו המת בפניהם, ומותר להספידו בימים אלו. [וכתבו הגאונים, מי הוא הנחשב 'תלמיד חכם' לענין זה שמותר להספידו בחול המועד, כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום, ויודע, ואפילו במסכת כלה (נמוקי יוסף)].
הלכות נוספות בענין אבל: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָבֵל, האסור בשאילת שלום, ואינו יכול להפטר לשלום מהמנחמים אותו, כֵּיוָן שֶׁנִּעְנַע בְּרֹאשׁוֹ, כדרך שתלמיד נותן שלום לרבו ללא דיבור בִּשְׁחִיַּית הראש, שׁוּב אֵין מְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶצְלוֹ, שלא להטריחו יותר מידי.
הלכה נוספת: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַכֹּל חַיָּיבִין לַעֲמוֹד בִּפְנֵי נָשִׂיא, חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה, והטעם לכך, שמא יאמר לו הנשיא 'שֵׁב', כדרך שאומר לכל אדם העומד בפניו, ויש בכך סימן רע, כמבואר במימרא הבאה, ואָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לַכֹּל אוֹמְרִים 'שְׁבוּ', כאשר עומדים בני אדם בפני זקן או חכם, יאמר להם לשבת, חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה, שלא יאמר להם כן, כיון דְּמַשְׁמַע כאילו אומר לו 'שֵׁב [-השאר] בָּאֲבֵילוּת שֶׁלְּךָ', או 'שֵׁב בַּחוֹלִי שֶׁלְּךָ', ולכן אין אבל וחולה עומדים כלל בפני נשיא, מחשש שיאמר להם 'שבו', ואם עמדו יאמר להם 'המקום יברך אתכם, אל תטרחו' וכדומה (נמוקי יוסף).
הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת שבת, בענין ההנהגה עם מת שאין מי שיתאבל עליו: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵירוֹ (שבת קנב.), אָמַר רַב יְהוּדָה, מֵת שֶׁאֵין לוֹ מְנַחֲמִין, כלומר, שאין לו קרובים שיתאבלו עליו וינחמו אותם בני אדם, בָּאִין עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִים בִּמְקוֹמוֹ – במקום שמת בו. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא דְּשָׁכִיב בְּשִׁבְּבוּתֵיהּ – מעשה באדם שמת בשכנותו דְּרַב יְהוּדָה, וְלֹא הֲווֹ לֵיהּ מְנַחֲמִין – ולא היו לו קרובים שיתאבלו עליו ויתנחמו, כָּל יוֹמָא הֲוָה מַכְנִיף רַב יְהוּדָה בֵּי עֲשָׂרָה – בכל יום היה אוסף רב יהודה עשרה בני אדם, וְאָזִּיל וְיָתִיב בְּדוּכְתֵּיהּ – והיו יושבים במקום שמת בו, וכך נהג שבעה ימים, לְבָתַר שִׁבְעָה יוֹמִין – לאחר אותם שבעה ימים אִתְחֲזֵי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ – התגלה המת בחלום לרב יהודה,
ואָמַר לֵיהּ, תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ דַּעְתִּי בכך שנהגת כן.
הגמרא מבארת את הנהגת האבל לאחר מיתת קרובו: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אָבֵל ביוֹם רִאשׁוֹן לאבלותו, אָסוּר לו לֶאֱכוֹל מאכלים מִשֶּׁלּוֹ, ולומדים זאת מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל, כאשר התנבא שתמות אשתו, וציוהו ה' שלא ינהג מנהגי אבלות, ואמר לו 'וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל' (יחזקאל כד יז), הרי שמנהג שאר אבלים הוא לאכול לחם של אחרים, וזו היא 'סעודת הבראה'. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף, כאשר היה אחד מהם אבל, מַחְלְפֵי סְעוּדָתַיְיהוּ לַהֲדָדֵי – היו מחליפים את סעודותיהם זה בשל זה. ובענין זה שנינו בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי (ה"ה), לגבי אבל שצריך לעשות מלאכה בימי אבלותו מחמת שאין לו מה לאכול, תָּבֹא מְאֵרָה [-קללה] לִשְׁכֵינָיו, שֶׁלא נתנו לו משלהם לאכול ובכך הִצְרִיכוּהוּ לַעֲשׂוֹת מלאכה בימי אבלותו וְלֶאֱכוֹל.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אם יש מֵת בָּעִיר, כָּל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, כיון שהכל חייבים לטפל בצרכי קבורתו. וְאִי אִית לֵיהּ מַאן דְּקָאֵים בְּצָרְכֵיהּ – אמנם אם יש מי שדואג לצרכי קבורתו, כגון שיש חבורה שמטפלת בקבורת המתים, או שיש לו יורשים המטפלים בקבורתו, שָׁרֵי – מותר לשאר בני העיר לעשות מלאכתם.
הגמרא מבארת שצריך האדם לקבל תנחומים על המת, ולא להתאבל הרבה: אָמַר רַב יְהוּדָה, כָּל הַמִּתְקַשֶּׁה – מצטער ומתאבל עַל מֵתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, ואינו מקבל עליו תנחומים, עונשו הוא שעַל מֵת אַחֵר הוּא בּוֹכֶה, כלומר, שמת לו קרוב נוסף שיתאבל עליו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב י) 'אַל תִּבְכּוּ לְמֵת, וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ', והרי ודאי אין הכוונה שלא יבכו כל על המת, אלא אַל תִּבְכּוּ יוֹתֵר מִדַּאי, וְאֶל תָּנוּדוּ לוֹ יוֹתֵר מִכְּשִׁיעוּר. הָא כֵּיצַד – ומה הוא השיעור הראוי לבכות ולהצטער על מת, שהרי רצון ה' שיבכה האדם ויתאבל על מתו, כדי שעל ידי זה יפחד מעונש שמים וישמר מן החטא, שְׁלֹשָׁה ימים לְבֶכִי, שִׁבְעָה ימים לְהֶסְפֵּד, שְׁלֹשִׁים ימים לְגִיהוּץ וּלְתִסְפּוֹרֶת – להמנע מגיהוץ ותספורת, מִכָּאן וְאֵילָךְ אם ממשיך האדם להתאבל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִי אַתֶּם מֵרַחֲמִין עָלָיו יוֹתֵר מִמֶּנִּי – אינכם צריכים לרחם יותר ממני, שמעשי ידי הוא.
הרי"ף מביא את סוגיית הגמרא בסנהדרין, בבירור התועלת שבהספד: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק נִגְמַר הַדִּין (סנהדרין מו:), אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, הֶסְפֵּדָא – ההספד על המת, מה עניינו, האם יְקָרָא דְּחַיֵּי הוּא – לכבוד קרובי המת, החיים, הוא נעשה, אוֹ יְקָרָא דְּשִׁיכְבֵי – או שמא לכבוד המת הוא נעשה. מבררת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִינֵהּ – מה החילוק לענין הדין בין שני הצדדים. ומבארת, באופן דְּאָמַר האדם קודם מותו, לֹא תִּסְפְּדוּהָּ לְהַהוּא גַּבְרָא – שלא יספידוהו לאחר מותו, אם ההספד הוא משום כבודו, יש לשמוע לו, ואם ההספד הוא לכבוד קרוביו, אין שומעים לו. אִי נַמִּי – חילוק נוסף, לְאַפּוֹקֵי מִיּוֹרְשִׁים – שניתן להוציא את דמי הוצאות ההספד מהיורשים, שאם הדבר נעשה לכבוד המת, חייבים הם לשכור ספדנים שיספידוהו, ואם ההספד הוא לכבודם יכולים הם להמנע מלהספידו, מַאי. וּפָשְׁטִינָן – ופשטה הגמרא את הספק והכריעה שההספד יְקָרָא דְּשִׁיכְבֵי הוּא – לכבוד המת הוא נעשה, ולכן יכול הוא לצוות שלא יספידוהו, ואם לא ציוה כן חייבים היורשים להוציא הוצאות ולהספידו.
