יום רביעי
ח' כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 48, מסכת יבמות, פרק רביעי

גמרא

התבאר במשנה שגזרו חכמים איסור בקרובות חלוצתו, כאילו היו קרובות אשתו. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, גָּזְרוּ שְׁנִיּוֹת בְּחֲלוּצָה – האם גזרו חכמים איסור על קרובות חלוצתו שאילו היו אלו קרובות אשתו היו אסורות רק מדרבנן, כגון אם אם אמה, אוֹ לֹא – או שלא גזרו איסורים אלו בחלוצה, אלא רק בְּעֶרְוָה דְּאוֹרַיְיתָא – באשה שיש בה איסורי תורה ממש, כמו אשתו, גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנָן – גזרו חכמים גם על קרובות נוספות שלה, כדי שלא יבואו לטעות ולהתיר איסורי תורה, אבל בְּחֲלוּצָה שעיקר איסור קרובותיה הוא רק מדְּרַבָּנָן, לֹא גָּזְרוּ איסורים נוספים אלו, אוֹ דִּלְמָא לֹא שְׁנָא – או שמא לא חילקו חכמים בדבר, וכשם שאסרו קרובות אלו באשתו, אסרו אותן גם בחלוצתו. וּמַסְקָנָא – מסקנת הגמרא היא דְּגָזְרוּ שְׁנִיּוֹת גם בְּחֲלוּצָה, וקרובות אלו שאסרו אותן חכמים באשתו, אסורות גם בחלוצתו [ומהמשנה לא ניתן לפשוט ספק זה, כיון שמה שאסרו אותה על אבי אביו אין זה משום החולץ, אלא משום המת, וכמו שיבואר להלן].

שנינו במשנה, 'מֻתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ, וְאָסוּר בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ'. מבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא – במה שונה האופן הראשון, של קרובת צרת חלוצתו, שלא אסרוה על האדם, ובמה שונה האופן השני, של צרת קרובת חלוצתו, שאסרוה חכמים עליו. מבארת הגמרא, הַךְ דְּאָזְלָא בַּהֲדָה לְבֵי דִּינָא – אותה אשה שהולכת יחד עם החלוצה לבית דין, גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנָן איסור, וְהַאי דְּלֹא אָזְלָא בַּהֲדָה לְבֵי דִּינָא – ואותה שאינה הולכת עם החלוצה לבית דין, לֹא גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנָן. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, כֵּיוָן דְּאָזְלָא אֲחוֹתָהּ בַּהֲדָה לְבֵי דִּינָא בְּעִידָן חֲלִיצָה – כיון שבזמן שהלכה החלוצה לבית דין הדרך היא שאחותה מלווה אותה לשם, אָתוּ לְאִיחְלוּפֵי בַּהֲדָדֵי – עשויים האנשים לטעות ביניהן ולהחליפן זו בזו, וְלֹא יָדְעֵי הֵי מִינַּיְיהוּ דְּחָלְצָה – ולא יידעו בבירור מי מהן חלצה, וְאִי שָׁרִית לָהּ לְצָרַת אֲחוֹתָהּ – ואם תתיר לחולץ לישא את צרת אחות חלוצתו, סַבְרֵי – יסברו האנשים שצָרַת חֲלוּצָה הִיא, וְאָתוּ לְמִישְׁרֵי צָרַת חֲלוּצָה דְּעָלְמָא – ויבואו להתיר בכל פעם לישא צרת חלוצה [ובאמת היא אסורה מהתורה, כמו שיבואר להלן שכיון שלא בנה את בית אחיו, אלא חלץ, שוב לא יבנה, ואסור לו לישא אשה אחרת מנשות אחיו המת], הִלְכָּךְ – ולכן גָּזְרוּ רַבָּנָן לְמֵיסַר [-לאסור] את צָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ, דְּלֹא לֵיתוּ לְמִטְעֵי – כדי שלא יבואו לטעות בְּצָרַת חֲלוּצָתוֹ ולהתירה. אֲבָל צָרַת חֲלוּצָתוֹ, דְּלֹא אָזְלָא בַּהֲדֵי חֲלוּצָתוֹ לְבֵי דִּינָא – שאינה הולכת עם החלוצה לבית דין בזמן החליצה, לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן בַּאֲחוֹתָהּ, דְּכֵיוָן דְּלֹא אָזְלָא צָרָתָהּ בַּהֲדָה לְבֵי דִּינָא – שכיון שצרתה אינה באה עמה לבית דין, לֹא אָתוּ לְמִטְעֵי – לא יבואו לטעות ולהחליף ביניהן, ואף שהצרה עצמה אסורה עליו כדין אשת אחיו שלא במקום מצוה, מכל מקום לא אסרו עליו את אחותה.

הגמרא מבררת את דינה של צרת חלוצתו: אָמַר רַב טָבִי בַּר קִיסְנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַבָּא עַל צָרַת חֲלוּצָתוֹ, ונולד לו ממנה בן, הַוָּלָד מַמְזֵר. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דבְּאִסּוּרָא קַיְימָא – היא אסורה עליו, כטעם שיבואר להלן.

מביא הרי"ף את דעת החולקים על שמואל ופוסק כדבריהם: וְלֵיתָא לְהָא דִּשְׁמוּאֵל – ואין הלכה כדברי שמואל, דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא – שהרי כך למדנו לעיל בפרק ראשון, אִיתְּמַר – נאמר מחלוקת זו בבית המדרש, הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ, וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, הוּא אֵינוֹ חַיָּיב עַל חֲלוּצָה זו שחלץ לה עונש כָּרֵת, וְהָאַחִים חַיָּבִין עַל חֲלוּצָה זו שאחיהם חלץ לה עונש כָּרֵת, וּבֵין הוּא [-החולץ עצמו] וּבֵין שאר האַחִין, חַיָּבִין עַל צָרָה של החלוצה כָּרֵת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, בֵּין הוּא וּבֵין שאר האַחִין, אֵין חַיָּבִין עַל חֲלוּצָה כָּרֵת, וְלֹא עַל צָרָה כָּרֵת. וְאַמְרִינָן – ואמרה שם הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעמו דְּרֵישׁ לָקִישׁ המחלק בין החולץ עצמו לבין שאר אחיו, כיון שאָמַר קְרָא – נאמר בפסוק לגבי החולץ ליבמתו (דברים כה ט) 'וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו', ומכך שנקט הפסוק לשון 'אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה', שזהו לשון עתיד, יש ללמוד שכֵּיוָן שֶׁלֹּא בָּנָה פעם אחת, אלא חלץ, שׁוּב לֹא יִבְנֶה לעולם, אִיהוּ – החולץ עצמו, הוּא דְּקָאֵי – הוא העומד בְּאיסור זה של 'לֹא יִבְנֶה', שהוא איסור לא תעשה שאין בו כרת, הָא – אבל שאר האַחִין, בְּאִסּוּר אֵשֶׁת אָח כִּדְקַיְימֵי קַיְימֵי – נשארים הם כלפי החלוצה באיסור אשת אח כפי שהיה בתחילה, וזהו איסור לא תעשה שיש בו כרת. מוסיפה הגמרא לבאר את המשך דבריו של ריש לקיש, וַעֲלָה דִּידָהּ הוּא דְּקָאֵי בְּלֹא יִבְנֶה – ורק על החלוצה עצמה נאסר החולץ באיסור 'לא יבנה', הָא – אבל הצָרָה של החלוצה, כִּדְקַיְימָא קַיְימָא – נשארת היא לעמוד באיסור אשת אח גם כלפי החולץ לצרתה, וכפי שהיתה בתחילה, וזהו איסור לא תעשה שיש בו כרת.

מבארת הגמרא את דעת החולק על ריש לקיש: וְרַבִּי יוֹחָנָן אינו סובר כן, אלא גם אחיו של החולץ אינם חייבים כרת על אותה חלוצה, וטעמו, מִי אִיכָּא מִידֵי – וכי יתכן דין כזה, דְּמֵעִיקָּרָא – שהרי בתחילה, אִי בָּעֵי הַאי חָלִיץ וְאִי בָּעֵי הַאי חָלִיץ – אם היה רוצה אח זה, היה חולץ, ואם היה רוצה אח אחר היה הוא חולץ, וְאִי בָּעֵי לְהַאי מִיַּבֵּם – ואם היה רוצה לייבם את אחת מנשות המת היה יכול לעשות כן, וְאִי בָּעֵי לְהַאי מִיַּבֵּם – ואם היה רוצה לייבם אשה אחרת מנשות המת היה יכול לעשות כן, וְהַשְׁתָּא קָאֵי עָלָה בְּכָרֵת – ועתה אחרי שאחיו חלץ לה יתחייב על אותה אשה עצמה בכרת, אֶלָּא, הוּא – אח זה שחלץ לה, שְׁלִיחוּתָא דְּאָחִים קָעָבֵיד – עשה את שליחות האחים כולם, ולכן אין כולם צריכים לחלוץ לה, אִיהִי נַמִּי שְׁלִיחוּתָא דְּצָרָהּ קָעֲבְדָהּ – כך גם אותה חלוצה עשתה את שליחות כל נשות המת, והותרו כולן בחליצתה, ולכן גם דינם שוה, כשם שהחולץ עצמו אסור בחלוצתו רק באיסור לאו, כך אחי החולץ וצרות החלוצה אינם אסורים זה על זה אלא באיסור לאו זה, ופקע מהם איסור 'אשת אח' שיש בו כרת.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?