שיעור 477, ספר תהילים, פרק קא, א-ב

(א) לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר חֶֽסֶד־וּמִשְׁפָּ֥ט אָשִׁ֑ירָה לְךָ֖ יְהוָ֣ה אֲזַמֵּֽרָה׃

(ב) אַשְׂכִּ֤ילָה ׀ בְּדֶ֬רֶךְ תָּמִ֗ים מָ֭תַי תָּב֣וֹא אֵלָ֑י אֶתְהַלֵּ֥ךְ בְּתָם־לְ֝בָבִ֗י בְּקֶ֣רֶב בֵּיתִֽי׃

פרק קא

במזמור זה מתאר דוד המלך את הנהגתו בתמימות בדרכיו שבין אדם למקום, בין אדם לחבירו, ובהנהגת המלכות:

(א) לְדָוִד מִזְמוֹר, לפני שיתאר את הנהגת עצמו, שהיא בשלימות ובתמימות, מקדים לומר שגם את הנהגת ה' עימו הוא רואה בשלימות ובטובה תמידית, כי כאשר יתן לי שפע טובה, הרי זה מצד מידת החֶסֶד, כי אין ה' מחויב לתת לאדם דבר, אלא הכל בא מידו במידת החסד, וּמִשְׁפָּט – וכאשר יבוא עלי דבר רע הרי זה בדרך של משפט, להעניש אותי על חטאי ולנקות אותי מעווני, והרי זו גם כן טובה גדולה עבורי, ולכן על שניהם אָשִׁירָה, ובשני הדרכים הללו לְךָ יְיָ אֲזַמֵּרָה.

(ב) אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים – אשכיל ללכת לפני ה' בדרך התמימות, שבה אין האדם עושה מעשיו כדי לקבל שכר, ולא מיראת העונש, אלא מצד אהבת הטוב בעצמו, ומפני שה' ציוה ללכת בדרך זו (ולכן הקדים לומר בפסוק הקודם 'חסד ומשפט אשירה', כי מי שעובד את ה' כדי לקבל שכר, אינו מודה על החסד ועל המשפט בשווה, אך כיון שהגיע לדרגת התמימות הרי הוא שר ומזמר לה' על החסד ועל המשפט), אמנם כיון שלשון 'תמימות' נאמרת בלשון מושאלת גם על האדם שנראה בחיצוניותו כאילו מעשיו שלמים והוא מתמיד בצדקתו תמיד, אך יתכן שבאמת בליבו הוא חושב מחשבות זרות ועובד עבודתו מחמת סיבות חיצוניות, והאדם עשוי לטעות בקלות ולחשוב שהגיע לדרגת התמימות האמיתית, לכן מבקש, מָתַי תָּבוֹא אֵלָי דרך התמימות, כלומר, שלא אצטרך לרדוף ולחפש אחרי התמימות, אלא כאילו התמימות תהיה טבועה בי כל כך עד שתבוא מאליה לכל מעשה שאעשה, שיהיה בתכלית התמימות, והסימן לכך, כאשר אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי – גם כשאהיה בביתי, בלא אנשים זרים המתבוננים במעשי, אנהג בתמימות לב, והיינו בתמימות שאינה חיצונית, אלא שלימות פנימית הנובעת מתוך הלב, כדרך העובד את ה' באמת וללא פניות.