שיעור 481, ספר תהילים, פרק קב, ד-ו

(ד) כִּֽי־כָל֣וּ בְעָשָׁ֣ן יָמָ֑י וְ֝עַצְמוֹתַ֗י כְּמוֹקֵ֥ד נִחָֽרוּ׃

(ה) הוּכָּֽה־כָעֵ֣שֶׂב וַיִּבַ֣שׁ לִבִּ֑י כִּֽי־שָׁ֝כַ֗חְתִּי מֵֽאֲכֹ֥ל לַחְמִֽי׃

(ו) מִקּ֥וֹל אַנְחָתִ֑י דָּֽבְקָ֥ה עַ֝צְמִ֗י לִבְשָׂרִֽי׃

(ד) ומבאר מדוע מבקש שיענהו ה' מהר, כיון שכבר הגיע כמעט לתכלית האבדון, כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי, כלומר, הריני כמי שנשרף באש הצרות, והעשן העולה מהאש הם הימים של חיי, שאש הצרות מכלה אותם והופכת אותם לאין ואפס, וְעַצְמוֹתַי, שנשארו לאחר האש הזו, כְּמוֹקֵד נִחָרוּ – התחממו ונשרפו כמי שהיו במוקד האש.

(ה) הוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי, בדומה לעשב שהשמש קופחת עליו, והוא מתייבש ונובל, כיון שאינו יונק את לחות האדמה המחיה אותו, כך ליבי, שבו משכן החיים, התייבש ונחלש, כִּי שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי, כלומר, מרוב צרות ורעות כבר התבטל בי הכח המתעורר לאכול ולהזין את הגוף, ומתוך כך נחלש הלב.

(ו) מִקּוֹל אַנְחָתִי, דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי – העצמות דבקו לבשר המעיים, וזו סיבה לבטל באדם את כח העיכול שבו.