שיעור 482, ספר תהילים, פרק קב, ז-יא
(ז) דָּ֭מִיתִי לִקְאַ֣ת מִדְבָּ֑ר הָ֝יִ֗יתִי כְּכ֣וֹס חֳרָבֽוֹת׃
(ח) שָׁקַ֥דְתִּי וָאֶֽהְיֶ֑ה כְּ֝צִפּ֗וֹר בּוֹדֵ֥ד עַל־גָּֽג׃
(ט) כָּל־הַ֭יּוֹם חֵֽרְפ֣וּנִי אֽוֹיְבָ֑י מְ֝הֽוֹלָלַ֗י בִּ֣י נִשְׁבָּֽעוּ׃
(י) כִּי־אֵ֭פֶר כַּלֶּ֣חֶם אָכָ֑לְתִּי וְ֝שִׁקֻּוַ֗י בִּבְכִ֥י מָסָֽכְתִּי׃
(יא) מִפְּנֵֽי־זַעַמְךָ֥ וְקִצְפֶּ֑ךָ כִּ֥י נְ֝שָׂאתַ֗נִי וַתַּשְׁלִיכֵֽנִי׃
(ז) ומחמת תוקף צרות הגלות דָּמִיתִי (-הרי אני דומה) לִקְאַת מִדְבָּר, והוא מין עוף השוכן במדבר וניזון מאכילת דגים, וצריך הוא בכל יום לנדוד למרחקים מהמדבר ועד הנהרות כדי למצוא דגים למאכלו, כך אני צריך לשכון במדבר מחמת שגירשו אותנו האויבים ממקומות ישוב, ואני נודד בסתר מידי יום למקומות ישוב בני אדם כדי למצוא פרנסתי. וגם אחר כך, כשהוקל מעט עול הגלות, ונתנו לנו רשות לדור במקומות ישוב, הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת – כעוף ששמו 'כוס', השוכן בחורבות, כך אני שכנתי בחורבה הסמוכה לעיר, כי לא נתנו לנו רשות לדור בעיר עצמה.
(ח) וכאשר שָׁקַדְתִּי על ביטול הגזירה הזו, ונתנו לי רשות לדור בעיר, עדיין לא יכולתי לדור בבית ממש, אלא וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג, כך דרתי בבדידות בפינות גגות וכיוצא בהם.
(ט) ועל אף כל הצרות הללו, לא נכמרו רחמיהם של הגוים והאויבים עלי, אלא אדרבה, כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי, מְהוֹלָלַי (-המתהוללים בדברי ליצנות והוללות) בִּי נִשְׁבָּעוּ, כדרך שנשבעים ואומרים אם עשיתי דבר מסוים אהיה כאותו אדם אומלל.
(י) והטעם שהתהוללו והתלוצצו עלי, כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי, מחמת הרעב הגדול. והטעם שחרפו אותי האויבים, וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי – כי את המשקה שלי מהלתי ומזגתי בדמעותי, בהתאבלותי התמידית על חורבן בית המקדש, ומחמת כן חרה אף אויבי בי לחרפני תמיד.
(יא) והטעם שנענשתי ברעב, עד שהוצרכתי לאכול אפר כלחם, הוא מִפְּנֵי זַעַמְךָ – קללתך ועונשך, וכמו שנאמר "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר" (איכה ג' ט"ז), וְקִצְפֶּךָ – ומחמת כעסך עלי מזגתי את המשקה בבכי, כיון שידעתי שעודך כועס עלי, ובכיתי לפניך כדי לרצות את כעסך, כִּי נְשָׂאתַנִי בתחילה למרום ההצלחה, וַתַּשְׁלִיכֵנִי מגובה זה אל תהום הגלות, באופן שהנפילה עצמה היתה גדולה יותר מנפילה רגילה.
