שיעור 483, ספר תהילים, פרק קב, יב-טו

(יב) יָ֭מַי כְּצֵ֣ל נָט֑וּי וַֽ֝אֲנִ֗י כָּעֵ֥שֶׂב אִיבָֽשׁ׃

(יג) וְאַתָּ֣ה יְ֭הוָה לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֑ב וְ֝זִכְרְךָ֗ לְדֹ֣ר וָדֹֽר׃

(יד) אַתָּ֣ה תָ֭קוּם תְּרַחֵ֣ם צִיּ֑וֹן כִּי־עֵ֥ת לְ֝חֶֽנְנָ֗הּ כִּי־בָ֥א מוֹעֵֽד׃

(טו) כִּֽי־רָצ֣וּ עֲ֭בָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶ֑יהָ וְֽאֶת־עֲפָרָ֥הּ יְחֹנֵֽנוּ׃

(יב) ואף על פי שכלפי עצמי אני מתייאש מכך שאזכה לראות בעצמי את הגאולה, כי הנה יָמַי כְּצֵל נָטוּי – כמו הצל הנוטה לצד בסוף היום, וזה סימן שכבר הלילה קרוב, כך רוב ימי כבר עברו ואני קרוב אל המוות, וַאֲנִי, מצד כוח גופי, כבר כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ, וכיון שאפסו כוחותי וכלו ימי, לא אזכה להגיע לעת התשועה.

(יג) ומכל מקום לא אתייאש מהגאולה הכללית של האומה, והטעם לכך, וְאַתָּה יְיָ, הרי אינך נמצא תחת שלטון הזמן, אלא לְעוֹלָם תֵּשֵׁב – אתה קיים לעולם, ואין בך כל שינוי, וְזִכְרְךָ – המעשים שאתה עושה, שמחמתם זוכרים אותך, הגם שהם נעשים בעולם הזה הנתון תחת שלטון הזמן, מכל מקום הם מעשים המתקיימים ונשארים לְדֹר וָדֹר.

(יד) ולכן, גם אם אני לא אחיה לעולם, ולא אראה בעיני את נחמת ציון וירושלים, הרי אַתָּה ה', החי לעולם, תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן – תושיע את ציון מחמת מידת רחמיך על עוניה ושפלותה, או מצד כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ – אם יגיע זמן מיוחד שבו ה' מחונן במתנת חנם גם את מי שאינו ראוי לכך, ואם לא תושיע אותה במידת הרחמים או במידת החנינה, הרי בודאי תושיע אותה באחרית הימים, כִּי בָא מוֹעֵד, כלומר, שיש מועד מסוים שבו בודאי יגאל ה' את ציון שזהו הקץ האחרון המיועד בפי הנביאים, אם לא תגאל אותה קודם לכן ברחמים או בחנינה.

(טו) וכן ראוי שתושיע את ציון מחמת העם היושבים בה, כִּי רָצוּ (-פייסו וריצו) עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, כי בתחילה שפך ה' את חמתו על עצים ואבנים של ירושלים כדי להציל את ישראל ממידת הדין, אך אחר כך כבר פייסו בני העם את ירושלים, כי מסרו נפשם ושפכו דמם עבור אבניה ועבור אמונתם בה', וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ, כי הם מתאבלים עליה בתמידות, ומנשקים את עפרה.