שיעור 498, ספר תהילים, פרק קד, לג-לה

(לג) אָשִׁ֣ירָה לַֽיהוָ֣ה בְּחַיָּ֑י אֲזַמְּרָ֖ה לֵֽאלֹהַ֣י בְּעוֹדִֽי׃

(לד) יֶֽעֱרַ֣ב עָלָ֣יו שִׂיחִ֑י אָֽ֝נֹכִ֗י אֶשְׂמַ֥ח בַּֽיהוָֽה׃

(לה) יִתַּ֤מּוּ חַטָּאִ֨ים ׀ מִן־הָאָ֡רֶץ וּרְשָׁעִ֤ים ׀ ע֤וֹד אֵינָ֗ם בָּֽרְכִ֣י נַ֭פְשִׁי אֶת־יְהוָ֗ה הַֽלְלוּ־יָֽהּ׃

(לג) ואז אָשִׁירָה לַייָ בְּחַיָּי, כי אראה ואתבונן שניצלתי ונשארתי בחיים רק על ידי השגחת ה', אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי – על ה'עוד' והיתרון שנתן לי, להעניק לי רוב טובה.

(לד) וכאשר אשיר ואזמר לו על כך שנותרתי בחיים וקיבלתי רוב טובה, יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי, אמנם לא אשיר על אובדן הרשעים, כי שירה כזו לא תערב לפני ה', אך אף שלא אשיר, בכל זאת אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּייָ גם על אובדן הרשעים.

(לה) והטעם לשמחתי, כי על ידי זה שיִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ, יקחו כל בני האדם מוסר, וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם – על ידי זה לא ימצאו עוד רשעים שיעשו עבירות בזדון (אך יתכן שיהיו חוטאים שיחטאו בשוגג או מחמת תאוה), ועל כל זה בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ, הַלְלוּ יָהּ.