שיעור 530, ספר תהילים, פרק קי, ד-ז

(ד) נִשְׁבַּ֤ע יְהוָ֨ה ׀ וְלֹ֥א יִנָּחֵ֗ם אַתָּֽה־כֹהֵ֥ן לְעוֹלָ֑ם עַל־דִּ֝בְרָתִ֗י מַלְכִּי־צֶֽדֶק׃

(ה) אֲדֹנָ֥י עַל־יְמִֽינְךָ֑ מָחַ֖ץ בְּיוֹם־אַפּ֣וֹ מְלָכִֽים׃

(ו) יָדִ֣ין בַּ֭גּוֹיִם מָלֵ֣א גְוִיּ֑וֹת מָ֥חַץ רֹ֗֝אשׁ עַל־אֶ֥רֶץ רַבָּֽה׃

(ז) מִ֭נַּחַל בַּדֶּ֣רֶךְ יִשְׁתֶּ֑ה עַל־כֵּ֗֝ן יָרִ֥ים רֹֽאשׁ׃

(ד) נִשְׁבַּע לך יְיָ, וְלֹא יִנָּחֵם – לא יתחרט על שבועתו, אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי, מַלְכִּי צֶדֶק, כלומר, מכנה את דוד בשם 'מלכי צדק', כשמו של המלך הראשון שמלך על ירושלים, שנאמר "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית י"ד י"ח), ורומז בכך שנשאר דוד צדיק בעיני ה', כי מחל לו ה' על חטאו, וכיון שמלכי צדק היה כהן לה', אומר גם על דוד שהוא יהיה ככהן על הדביר והמקדש (ו'דִּבְרָתִי' הוא מלשון הדביר שלי).

(ה) ולאחר שאכן הצליחו ישראל במלחמתם ברבת בני עמון שלח יואב לדוד שיבוא למלחמה כדי שֶׁיִקָּרֵא הנצחון על שמו, ובאותו זמן לא ישב דוד בירושלים כיושב לימין ה' (כאמור בתחילת המזמור), אלא אדרבה, אֲדֹנָי הוא הניצב עַל יְמִינְךָ לעוזרך במלחמה, וה' כבר מָחַץ לפניך בְּיוֹם אַפּוֹ את המְלָכִים שהיו ברבת בני עמון.

(ו) ה' יָדִין בַּגּוֹיִם של רבת בני עמון, מקום זה שהוא עתה מָלֵא גְוִיּוֹת של בני העם, ומכנה אותם בלשון 'גויות', כי מָחַץ כבר את הרֹאשׁ, שזו עיר המלוכה והמלך עצמו המולך עַל אֶרֶץ רַבָּה (-גדולה), ונשארו העם ללא מלך, כגויות ללא ראש, והעבירם דוד בחריצי הברזל, שנאמר "וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן" (שמואל ב', י"ב ל"א).

(ז) ומבאר מדוע רבת בני עמון נעשתה לעיר המלכות, מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה – כיון ששם היה נחל המים המשקה את כל יושבי הארץ, עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ – לכן היה חלק זה של המדינה לראש, ולאחר שהוכרת המלך ועיר מלכותו, ונמחץ ה'ראש' הזה השותה מן הנחל, נותרו כל יושבי הארץ כגויות ללא ראשים, וכפי שאמר בפסוק הקודם.