הגמרא מביאה דינים נוספים לגבי טבילת גר ועבד משוחרר: אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, הַלּוֹקֵחַ [-הקונה] עֶבֶד מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שהדין הוא שצריך להטבילו לשם עבדות, ועל ידי זה מתחייב הוא במקצת מצוות, וְקָדַם אותו עבד וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, קָנָה עַצְמוֹ בֶּן חוֹרִין. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, דְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים גּוּפָא לֹא קָנֵי – כיון שגוי אינו קונה גוי אחר לענין זה שיהא גופו קנוי לו, אלא רק מַעֲשֵׂה יָדָיו הוּא דְּקָנֵי – קונה הוא רק את מעשי ידיו של אותו גוי העובדו, וּמַאי דְּקָנֵי הוּא דְּמַקְנֵי לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל – ורק את מה שקנוי לו, והיינו את מעשי ידיו של העבד, מקנה הוא לישראל, ולא את גוף העבד, וְכֵיוָן דְּקָדֵים – וכיון שהקדים אותו עבד וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, הרי הוא ככל גר שהתגייר, אַפְקְעֵיהּ לְשִׁעְבּוּדֵיהּ מִינֵּיהּ – והפקיע בכך אפילו את השעבוד שהיו מעשי ידיו משועבדים לישראל שקנה אותו מהגוי, והטעם לכך הוא כִּדבריו דְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא, הֶקְדֵּשׁ – אדם ששעבד את שורו לחוב חבירו, והקדיש את שורו, וְחָמֵץ שהיה ביד ישראל ומשועבד לגוי, והגיע זמן איסורו בערב פסח, וְשִׁחְרוּר – שעבד את עבדו הכנעני לחבירו, והוציאו לחירות, כל הדברים הללו מַפְקִיעִין מִידֵי שִׁעְבּוּד, וכשם שהקדש של בהמה מפקיע את שעבודה, כך התגיירות העבד וכניסתו לקדושת ישראל מפקיעה את שעבודו.
וְאוֹתֵיב – והקשה על כך רַב חִסְדָּא, מַעֲשֶׂה בִּבְלוֹרְיָא הַגִּיֹּרֶת, שאחרי שהתגיירה בעצמה באה להטביל את כל עבדיה ושפחותיה לשם עבדות, שֶׁקָּדְמוּ עֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ וְטָבְלוּ בְּפָנֶיהָ לשם גירות, ורצו להפקיע את עצמם בכך משעבודם אליה, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְאָמְרוּ, קָנוּ עַצְמָם בְּנֵי חוֹרִין. ומדייק רב חסדא, טַעֲמָא – הטעם שהשתחררו בטבילה זו הוא רק כיון דְּטבלו בְּפָנֶיהָ, הָא – אבל אם הוטבלו שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ, לֹא קָנוּ עצמם בני חורין, ונשארו עבדיה, וזהו שלא כמשמעות דברי רב, שכל עבד יכול לצאת לחירות בטבילה זו, אם כוונתו לטבול לשם יהדות.
מתרצת הגמרא, אָמַר לֵיהּ רָבָא, אם טבלו בְּפָנֶיהָ, בֵּין בִּסְתָם בֵּין בִּמְפֹרָשׁ – בין אם טבלו סתם ובין אם פירשו שכוונתם לצאת לחירות, יצאו לחירות, כיון שהיה לה לומר שמטבילה אותם לשם עבדות, ומאחר ולא אמרה כן, והם התכוונו לטבול לשם גירות, יצאו לחירות, אך אם טבלו שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ, בִּמְפֹרָשׁ – אם פירשו שכוונתם לצאת לחירות, אִין – אכן יצאו לחירות, אבל אם טבלו בִּסְתָם, אף אם אומרים שכוונתם היתה לטבול לשם גירות, לֹא יצאו לחירות, כיון שבאופן זה לא היה לה לפרש שמטבילתם לשם גירות, ואילו הם היו צריכים לומר בפירוש שכוונתם לטבול לשם גירות, ולא אמרו כן.
מביאה הגמרא תנאי נוסף בדין זה: אָמַר רַב אַוְיָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שהעבד הנמכר לישראל וטובל יכול לקנות את עצמו ולצאת לחירות, אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים גוּפֵיהּ – אך אם גוי בן חורין מכר את עצמו כעבד ליהודי, קָנֵי – קונה אותו היהודי לעבד, ואף אם טבל לשם גירות אין בכך כלום, דִּכְתִיב (ויקרא כה מה) 'וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ', ויש ללמוד מפסוק זה שאַתֶּם קוֹנִין מֵהֶם, וְלֹא הֵם קוֹנִין מִכֶּם, שאין קנין לגוי בגופו של יהודי להיות לו עבד, וְלֹא הֵם קוֹנִין זֶה אֶת זֶה – ואין קנין לגוי אחד בגופו של גוי אחר להיות לו לעבד, וכיון שאין לגוי בחבירו אלא קנין מעשה ידים, ממילא יכול הוא לטבול לשם גירות ולצאת לחירות, אבל ישראל הקונה גוי, שיש לו בו קנין הגוף, אינו ברשות עצמו לטבול לשם גירות ולהשתחרר, אלא טבילתו היא לשם עבדות.
שנינו בדברי רב אויא, 'וְלֹא הֵם קוֹנִין מִכֶּם', מבררת הגמרא, לְמַאי – לענין מה אמרו שאין לגוי קנין בישראל, אִילֵימָא – אם תאמר שזהו לְענין מַעֲשֵׂה יָדָיו של הישראל, שאינם קנויים לגוי, אֶלָּא – וכי עוֹבֵד כּוֹכָבִים לֹא קָנֵי לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל לְמַעֲשֵׂה יָדָיו, והרי ודאי יכול גוי לקנות את הישראל למעשי ידיו. אֶלָּא לָאו לְגוּפֵיהּ – אלא ודאי הכוונה שאין הגוי קונה את גופו של הישראל, וְקָאֲמַר רַחֲמָנָא – ועל זה אמר הפסוק שאַתֶּם קוֹנִין מֵהֶם גוּפֵיהּ – ישראל קונה את גופו של הגוי. וְאַף עַל גַּב דְּפָרִיךְ [-שהקשה על כך] רַב אַחַאי, אֵימָא בְּכַסְפָּא וּבִטְבִילָה – שמא רק לאחר ששילם הישראל כסף והטביל את הגוי אז נקנה לו גופו של הגוי לעבד, אבל קודם שהטבילו אין גופו קנוי לו, וממילא יכול הגוי להטביל עצמו לשם גירות ולצאת לחירות, אין הדין כן, אלא הִלְכְתָא – ההלכה כְּרַב אַוְיָא, שמיד כששילם היהודי כסף לגוי לקנותו לעבד נעשה גופו קנוי לו, ואינו יכול לטבול לשם גירות ולצאת לחירות.
אָמַר שְׁמוּאֵל, הקונה עבד מגוי, שהתבאר לעיל שאם יטביל עצמו לשם יהדות יצא לחירות, צָרִיךְ האדון לְתָקְפּוֹ בַּמַיִם של המקוה, פֵּרוּשׁ, כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה לוֹ טְבִילָה, כלומר, כדי שיהיה נחשב שהאדון הוא המטבילו, וכיון שמעשה ההטבלה מתייחס לאדון, תלוי הדבר בכוונתו, ומאחר וכוונתו להטבילו לשם עבדות, נעשה עבדו. אבל אם היה העבד טובל בעצמו, יכול הוא להתכוון למה שירצה בטבילה זו, ואם יתכוון לטבול לשם גירות, יצא לחירות (רמב"ן).
שיעור 57, מסכת יבמות, פרק רביעי
"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי...
חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה."
(ספר יוחסין)
