שיעור 606, ספר תהילים, פרק קכה, א-ה

(א) שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת הַבֹּֽטְחִ֥ים בַּֽיהוָ֑ה כְּֽהַר־צִיּ֥וֹן לֹֽא־יִ֝מּ֗וֹט לְעוֹלָ֥ם יֵשֵֽׁב׃

(ב) יְֽרוּשָׁלִַ֗ם הָרִים֮ סָבִ֪יב לָ֥הּ וַֽ֭יהוָה סָבִ֣יב לְעַמּ֑וֹ מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד־עוֹלָֽם׃

(ג) כִּ֤י לֹ֪א יָנ֡וּחַ שֵׁ֤בֶט הָרֶ֗שַׁע עַל֮ גּוֹרַ֪ל הַֽצַּדִּ֫יקִ֥ים לְמַ֡עַן לֹֽא־יִשְׁלְח֖וּ הַצַּדִּיקִ֨ים בְּעַוְלָ֬תָה יְדֵיהֶֽם׃

(ד) הֵיטִ֣יבָה יְ֭הוָה לַטּוֹבִ֑ים וְ֝לִֽישָׁרִ֗ים בְּלִבּוֹתָֽם׃

(ה) וְהַמַּטִּ֤ים עֲֽקַלְקַלּוֹתָ֗ם יֽוֹלִיכֵ֣ם יְ֭הוָה אֶת־פֹּֽעֲלֵ֣י הָאָ֑וֶן שָׁ֝ל֗וֹם עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃

פרק קכה

במזמור זה יבאר כי השכל מחייב שהבוטח בה' יזכה לחסדו וינצל מכל רע:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, הַבֹּטְחִים בַּייָ, בהכרח ימצאו בו מחסה ועוז, והם דומים כְּהַר צִיּוֹן, שכיון שהוא עומד על ההרים והגבעות הסובבים אותו, בודאי לֹא יִמּוֹט (-לא יתמוטט), אלא לְעוֹלָם יֵשֵׁב.

(ב) ומוסיף לומר שיש ללמוד זאת בקל וחומר, שהרי יְרוּשָׁלִַם, רק הָרִים גשמיים סָבִיב לָהּ, באופן שבטחונה שתתקיים בתמידות הוא בטחון בדרכי הטבע, ולעומת זאת, וַייָ סָבִיב לְעַמּוֹ להגן עליהם, ובודאי שסמיכתו ותמיכתו של ה' גדולה מחוזקם של ההרים המקיפים את ירושלים, ואם כן בודאי לא תתמוטט עדת ישראל הסומכת ובוטחת בה' המקיף אותה ושומר עליה, אלא תתקיים מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

(ג) ואמנם לפעמים תהיה מכה טבעית המהלכת בארץ, כמו בזמן מגיפה, שאז ילקו גם הצדיקים, אך מכל מקום לא יהיה זה בשוה לרשעים, כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים – גם אם אותו 'שבט רשע' של המכה המהלכת בארץ יפגע גם בצדיקים, מכל מקום לא 'ינוח' על הצדיקים בתמידות, אלא ימהר להסתלק מהם, לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם – כדי שלא יגיעו הצדיקים לידי מחשבת עוולה, להתלונן על הנהגת ה', ולכן ישגיח ה' שלא ינוח אצלם שבט הרשע לזמן רב.

(ד) ואמנם לפעמים לא יוכלו הצדיקים לקיים את המצוות כראוי מחמת אונס או חולשה, ומכל מקום לא יגרום הדבר להסרת השגחת ה' החופפת עליהם, אלא הֵיטִיבָה יְיָ לַטּוֹבִים במהותם, וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם – ולאותם שהיושר נמצא בליבם, אף על פי שאין הטוב והיושר נראים עתה במעשיהם החיצוניים, מחמת סיבה מסוימת שאינה תלויה בהם, כי ה' יראה ללבב.

(ה) ולא רק שלא ימנע ה' להיטיב לאותם צדיקים, אלא וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם – אותם בני אדם הרואים את מעשיהם החיצוניים של הצדיקים, הנראים באותו זמן כמעשים מעוקלים ורעים, ומטים אותם בדעתם לכף חובה, יוֹלִיכֵם יְיָ אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן – יעניש ה' את אותם אנשים כאילו הם עצמם היו פועלי אוון ועושי רעה, כיון שלא היה להם לדונם לכף חובה, אלא לדעת שבודאי בפנימיותם הם ישרים וטובים, ורק סיבה חיצונית הכריחה אותם לעשות מעשה שנראה כמעוקל ורע (ולשון 'עקלקל' היא על דבר שבחיצוניותו הוא עקום, ובפנימיותו הוא ישר). ומאחר וישראל בוטחים בה', כאמור בתחילת המזמור, יתמיד השָׁלוֹם להיות עַל יִשְׂרָאֵל.