יג אָסֹ֥ף אֲסִיפֵ֖ם נְאֻם־יְהוָ֑ה אֵין֩ עֲנָבִ֨ים בַּגֶּ֜פֶן וְאֵ֧ין תְּאֵנִ֣ים בַּתְּאֵנָ֗ה וְהֶֽעָלֶה֙ נָבֵ֔ל וָֽאֶתֵּ֥ן לָהֶ֖ם יַֽעַבְרֽוּם׃ יד עַל־מָה֙ אֲנַ֣חְנוּ יֹֽשְׁבִ֔ים הֵאָֽסְפ֗וּ וְנָב֛וֹא אֶל־עָרֵ֥י הַמִּבְצָ֖ר וְנִדְּמָה־שָּׁ֑ם כִּי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֤ינוּ הֲדִמָּ֨נוּ֙ וַיַּשְׁקֵ֣נוּ מֵי־רֹ֔אשׁ כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לַֽיהוָֽה׃ טו קַוֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם וְאֵ֣ין ט֑וֹב לְעֵ֥ת מַרְפֵּ֖ה וְהִנֵּ֥ה בְעָתָֽה׃
֍ ֍ ֍
(יג) מכאן והלאה [עד סוף הפרק] מביא הנביא דברים שונים, חלקם בשם ה', חלקם בשם ישראל, וחלקם בשם הנביא עצמו, וכאילו מדברים שלשתם זה עם זה. תחילה אומר ה',אָסֹף אֲסִיפֵם – אני אאסוף אותם להתייעץ יחד, והאסיפה תהיה כיון שרצוני לעשות עמהם סוף וכליון, נְאֻם ה'. ועל כך אומרים לו ישראל, הלא אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן, וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה,וְהֶעָלֶה נָבֵל, ואין אוכל להשיב נפש. ומשיב להם הק, וָאֶתֵּן לָהֶם – הרי אם אתן להם אוכל,יַעַבְרוּם – יעברו על התורה והמצוות, כפי שעשו קודם לכן.
(יד) עתה שואלים העם הנאספים, עַל מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים כאן, ואיננו מכינים עצה וגבורה למלחמה, הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר, להלחם שם עם האויבים. אומר להם הנביא,וְנִדְּמָה שָּׁם – הרי גם אם נהיה בערי המבצר, נשב שם דוממים ושותקים, ולא נעשה מאומה,כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ – הושיבנו כאבלים היושבים דוממים, ובמקום כוס תנחומים שמשקים את האבלים, וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ – מים מרים, ודבר זה הוא כִּי חָטָאנוּ לַה'.
(טו) שואלים העם את הנביא, קַוֵּה לְשָׁלוֹם – הרי ראוי לקוות לשלום, וְאֵין טוֹב – ומדוע אין הטובה באה. משיב להם הנביא, לְעֵת מַרְפֵּה – מפני שהיה ראוי שהחולים בחוליי הנשמה יעסקו ברפואת עצמם על ידי שיחזרו בתשובה, וְהִנֵּה בְעָתָה – פחד וחרדה, כי עודם מחזיקים ברעתם.
