אדם המגרש את אשתו, ונישאה לאיש אחר, אף אם מת השני או גירשה אסורה אותה אשה לחזור לבעלה הראשון, שנאמר (דברים כד ד) 'לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה'. ואם עבר והחזירה, ומת בלא בנים, אין אחי המת יכול לייבמה אלא רק לחלוץ לה. והטעם לכך מבואר בגמרא, שהרי אפילו על הבעל, שהיתה מותרת לו בתחילה, נאסרה כשנישאה לאיש אחר, וכל שכן שתהיה אסורה על היבם, שהיתה אסורה עליו מלכתחילה, כדין אשת אח. הגמרא דנה עתה האם כשם שאותה גרושה עצמה אינה מתייבמת כך גם צרתה אינה מתייבמת, או שיש חילוק ביניהן:
בָּעֵי – הסתפק רַבִּי יוֹחָנָן, הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵׂאת, ומת בלא בנים, ואותה גרושה ודאי אינה מתייבמת, צָרָתָהּ מַהוּ – מה דינה של צרתה, האם מתייבמת היא או שהיא דומה לצרת ערוה, הפטורה מן היבום.
תָּא שָׁמַע – בא ושמע ראיה לספק זה ממה ששנינו בברייתא, הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵׂאת, ומת בלא בנים, הִיא וְצָרָתָהּ חוֹלְצוֹת, הרי מוכח שאף צרתה אסורה להתייבם. תמהה הגמרא על לשון הברייתא עצמה, הִיא וְצָרָתָהּ סַלְּקָא דַּעְתָּךָ – וכי תעלה על דעתך שגם היא וגם צרתה צריכות לחלוץ, והרי חליצת אשה אחת פוטרת את כל נשות המת. מתרצת הגמרא, אֶלָּא כך יש לומר בביאור הברייתא, אוֹ הִיא אוֹ צָרָתָהּ. מכח תירוץ זה דוחה הגמרא את עיקר הראיה מברייתא זו, וְלָאו תָּרוֹצֵי קָא מְתָרְצַת לָהּ – וכי ללא קושיא זו אינך צריך לתרץ את הברייתא באופן שאינו כפשוטו, ולומר 'או היא או צרתה', אם כן תָּרֵיץ הָכִי – תתרץ את הברייתא באופן שלא תהיה ממנה ראיה, ותאמר הִיא חוֹלֶצֶת, ואילו צָרָתָהּ אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת.
וּמַסְקָנָא כִּי הַאי תֵּירוּצָא בַּתְרָא – והסיקה הגמרא כביאור האחרון שביארה את הברייתא, שהגרושה עצמה חולצת, וצרתה או חולצת או מתייבמת, דְּאַמְרִינָן – שכך אמרו בגמרא, כִּי אֲתָא – כשבא רַבִּין מארץ ישראל לבבל אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, אַחַת [-בין] צָרַת מְמָאֶנֶת, פֵּרוּשׁ מְמָאֶנֶת בְּיָבָם, שנישאה לאח המת בקטנותה ולא מיאנה בו, ועדיין היא קטנה, וממאנת באח החי הצריך לייבמה, וְאַחַת צָרַת אַיְלוֹנִית, שאינה יכולה ללדת, וְאַחַת צָרַת מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵׂאת, וזהו הנידון שאנו עוסקים בו, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת להתייבם.
מוסיף הרי"ף, וְדַוְקָא צָרוֹתֵיהֶן של אותן נשים מותרות, אֲבָל אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ – אותן נשים עצמן [ממאנת, איילונית ומחזיר גרושתו], בִּדְלֵיכָּא בַּהֲדַיְיהוּ צָרוֹת – כשאין עמהן צרות, כָּל חֲדָא מִנַּיְיהוּ אִית לָהּ דִּינָא בְּאַנְפֵּי נַפְשָׁהּ – לכל אחת מהן יש דין בפני עצמה, מְמָאֶנֶת בְּיָבָם, דְּלֵית לָהּ [-שאין לה] צָרָה, אַף עַל גַּב דִּלְגַבֵּי יָבָם דְּמֵיאֲנָה בּוֹ – על אף שלגבי אותו אח שמיאנה בו, לָאו בַּת חֲלִיצָה וְיִבּוּם אִיהִי – אינה חייבת בחליצה ולא ביבום [שהרי אפילו במת עצמו, שהיה בעלה, יכלה למאן, וקל וחומר שיכולה למאן באחיו החי], מכל מקום לְגַבֵּי אָחִיו שֶׁל יָבָם שָׁרְיָא – מותרת היא לאחד האחים האחרים של המת, שלא מיאנה בו, וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. והראיה לדין זה, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, מֵיאֲנָה בְּאח זֶה, מֻתֶּרֶת בָּזֶה – באח אחר.
ממשיך הרי"ף, וְאַיְלוֹנִית עצמה, לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, דְּאָמַר קְרָא – שהרי נאמר בפסוק בפרשת יבום (דברים כה ו) 'וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת', ומכך שכתבה התורה שהיבמה תלד, יש למעט מכך פְּרָט לְאַיְלוֹנִית, שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת.
וּמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵׂאת, וּמֵת בלא בנים, הרי היא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, וכפי שהתבאר שלמדו כן בקל וחומר, אם במותר לה [-בעלה] נאסרה, באסור לה [-יבמה] לא כל שכן.
שיעור 7, מסכת יבמות, פרק ראשון
"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי...
חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה."
(ספר יוחסין)
