הגמרא מבררת מדוע לא נמנתה 'אמו' של האדם בין הנשים הפוטרות צרותיהן מן היבום: מַתְנִיתִין, דְּקָתָּנֵי – ששנינו בה 'חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן', כדעת רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאוֹסֵר בַּאֲנוּסַת אָבִיו – הסובר שאסור לאדם לישא אשה שנאנסה על ידי אביו, וממילא לא יתכן שתהיה אמו של האדם נשואה לאחיו מן האב, אף אם ילדה אותו מחמת אונס של האב ולא היתה אשתו מעולם, מכל מקום אסורה היא על כל הבנים של אותו האב, ולא יתכן שאחד מאחיו נשא אותה לאשה ונפלה מכוחו ליבום, וּלְפִיכָךְ קָתָּנֵי – ולכן נקטה המשנה 'חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים', וְתוּ לֹא, ולא נקטה גם את אימו בין אותן נשים, וְקָתָּנֵי לָהּ – ולכן גם שנתה המשנה לְאִמּוֹ גַּבֵּי שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חמורות, שלא יתכן לעולם שיהיו נשואות לאחיו מן האב ואינן יכולות ליפול לפניו ליבום, שֶׁצָּרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת. אֲבָל רַבָּנָן, דְּשָׁרוּ בַּאֲנוּסַת אָבִיו – המתירים לאדם לישא אשה שנאנסה על ידי אביו, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים הֵן שֶׁפּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, כיון שיתכן שאנס אביו את אמו וילדה אותו מכח אותה ביאה, ואחר כך בן אחר של אביו מאשה אחרת נשא את אותה אנוסה, שהיא אימו, ומת האח ללא בנים, ועתה אימו נפלה לפניו ליבום, וכיון שהיא ערוה עליו פטורה היא מן היבום, ופוטרת גם את צרותיה.
מסייעת לכך הגמרא, וְכֵן תָּנֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ – כך שנה לוי בברייתא שלו, אִמּוֹ של האדם, פְּעָמִים פּוֹטֶרֶת את צָרָתָהּ, וּפְעָמִים שֶׁאֵינָהּ פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ. ומבארת הברייתא כֵּיצַד, הָיְתָה אִמּוֹ נְשׂוּאַת אָבִיו, וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו מֵאָבִיו שלא כדין, שהרי אשת האב אסורה על הבן, וּמֵת הבן ללא בנים, זוֹ הִיא אִמּוֹ שֶׁאֵינָהּ פּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, מִשּׁוּם דְּלֹא תָּפְסֵי בָּהּ לְאָחִיו קִדּוּשִׁין – כיון שקידושיו של האח באותה אשה לא חלו כלל, וְלֵית לֵיהּ בָּהּ הֲוַיָּה – ואין לו בה הויה של קידושין כלל, מִשּׁוּם דְעֶרְוָה הִיא – מאחר ואשת אביו היא אחת מהעריות שחייבים עליהן כרת, ואין קידושין תופסים בה, וכיון שכך אינה פוטרת את צרתה מן היבום. ממשיכה הברייתא, אבל אם הָיְתָה אִמּוֹ אֲנוּסַת אָבִיו, ומאותו אונס נולד בן, וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו של אותו בן מֵאָבִיו, שנולד לאביו מאשה אחרת, והיינו כדעת חכמים שאנוסת האב מותרת לבן שאינה אימו, וּמֵת האח ללא בנים, זוֹ הִיא אִמּוֹ שֶׁפּוֹטֶרֶת צָרָתָהּ, מאחר וקידושי האח תפסו בה, ונפלה לפניו ליבום, וכיון שהיא עצמה פטורה מן היבום מחמת שהיא אסורה על בנה, אף צרותיה פטורות מן היבום. וְאַף עַל גַּב שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים בְּמִשְׁנָתֵנוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה נָשִׁים, יֵשׁ לְךָ לְהוֹסִיף שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, כְּגוֹן זֹאת.
שנינו במשנה, 'וְכֻלָּן אִם מֵתוּ, או נתגרשו, אוֹ מֵיאֲנוּ, או שנמצאו איילוניות, צרותיהן מותרות' וְכוּ'. שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ב), כיון שנקטה המשנה לשון 'וכולן שמיאנו', משמע ששייך מיאון בכל הנשים המוזכרות במשנה [מלבד חמותו ואם חמותו ואם חמיו, שאמרה המשנה בפירוש שלא שייך בהן מיאון], וּבִתּוֹ מְמָאֶנֶת – וכי בתו של האדם, שאף היא מנויה בכלל נשים אלו, יכולה למאן, וְלָאו נִשּׂוּאֵי תּוֹרָה הֵן – וכי אין קידושיה קידושין גמורים מן התורה, כלומר, הרי קטנה שהשיאה אביה קידושיה קידושין גמורים הם, וצריכה גט, ורק אם מת אביה תקנו חכמים שאמה ואחיה יכולים להשיאה, שאלו הן קידושין מדרבנן, יכולה היא לצאת על ידי שממאנת היא בבעלה, וכיון שנקטה המשנה אופן של 'בתו' ואמרה על כך שיתכן שתמאן, משמע שיש אפשרות שהאב עדיין חי ומכל מקום בתו מקודשת קדושין דרבנן. ותירץ הירושלמי, תִּפָּתֵּר – יש לבאר דין זה, בִּקְטַנָּה שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ פעם אחת, וְנִתְגָּרְשָׁה, והיא עדיין קטנה, שֶׁהִיא כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי אָבִיהָ, שיש לה אפשרות לקבל קדושין בעצמה, וקדושין אלו אינן אלא מדרבנן, ויוצאת במיאון, ללא גט.
מביא הרי"ף שגם בתלמוד בבלי ביארו כן את משנתנו: שנינו בתלמוד בַּבְלִי בְּפֶרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ (קדושין מד:), מוֹתִיב – הקשה רַב כַּהֲנָא [על רב הונא, האומר שם שקטנה שקיבלה קידושין מדעת עצמה אינה מקודשת כלל, ואינה צריכה אפילו מיאון], ממה ששנינו במשנתנו, וְכֻלָּן אִם מֵתוּ אוֹ מֵיאֲנוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, ואחת מאותן חמש עשרה נשים היא בתו, ואם כן קשה באיזה אופן מדובר, שֶׁקִּדְּשָׁהּ מַאן – מי קיבל עבורה קידושין, אִילֵימָא – אם מדובר שֶׁקִּדְּשָׁהּ אָבִיהָ, בְּמֵיאוּן סַגִּי לָהּ – וכי די לה במיאון כדי לצאת מרשות בעלה, והרי קדושין גמורים הם מן התורה, וגֵּט מְעַלְּיָא בַּעְיָא – צריכה היא גט גמור כדי להתגרש, ואינה יוצאת במיאון. וְאֶלָּא לָאו דְּקַדִּישׁ אִיהִי נַפְשָׁהּ – הרי ודאי מדובר באופן שקיבלה היא קדושין עבור עצמה, וְקָתָּנִי דְּבַעְיָא מֵיאוּן – ואמרה הברייתא שצריכה היא מיאון כדי לצאת מרשות בעלה [ומוכח שלא כדברי רב הונא, אלא קטנה שקיבלה קידושין על דעת עצמה צריכה מיאון גם כשהיא עדיין ברשות אביה]. הוּא מוֹתִיב לָהּ וְהוּא מְפָרֵק לָהּ – רב כהנא עצמו שהקשה קושיא זו הוא גם תירצה, כְּגוֹן שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ מַעֲשֶׂה יְתוֹמָה בְּחַיֵּי אָבִיהָ, כלומר, שקידשה אביה בקטנותה והתגרשה, ועדיין היא קטנה, שבאופן זה יצאה היא לגמרי מרשות האב, ולכן מכונה היא 'יתומה' אף שאביה חי, ויכולה היא לקבל קדושין על דעת עצמה, אמנם כיון שעדיין קטנה היא אין אלו קדושין גמורים מן התורה, אלא רק מדרבנן, ויכולה למאן ולצאת, ללא גט.
