יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 9, מסכת יבמות, פרק ראשון

אגב נידונים אלו הביאה הגמרא ברייתא בענין מחזיר גרושתו, וסוטה שנסתרה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי יוֹסִי בֶּן כִּיפֵּר אוֹמֵר, מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן עֲזַרְיָה, הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין – לאחר שנישאה לאדם אחר, אֲסוּרָה על בעלה הראשון. אבל מִן הָאֵירוּסִין – שרק התקדשה לאדם אחר, מֻתֶּרֶת לבעלה הראשון, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד ד) 'אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה', ומשמעות הלשון היא שנבעלה לאחר, ולא רק התקדשה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין אם נישאה לאחר ובין אם רק התארסה לאחר, אֲסוּרָה, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם – כיצד יש לדרוש את הפסוק 'אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה', לְרַבּוֹת סוֹטָה שֶׁנִּסְתְּרָה, שגם היא אסורה על בעלה. וְקַיְמָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה כְּרַבָּנָן, דְּאָמְרֵי, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵירוּסִין אֲסוּרָה. וְאִם עבר והֶחֱזִירָהּ, וילדה לו, הַוָּלָד כָּשֵׁר, דִּכְתִיב באותו ענין (שם) 'כִּי תּוֹעֵבָה הִיא', ומלשון 'היא' יש לדרוש שרק הִיא תּוֹעֵבָה, וְאֵין בָּנֶיהָ תּוֹעֲבִין. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שהולד של גרושה שהוחזרה באיסור הוא כשר, היינו כשהיה בעלה יִשְׂרָאֵל, אֲבָל אם היה בעלה כֹּהֵן, הַוָּלָד חָלָל, והיינו שנתחלל מן הכהונה, וְדין זה, שאם היה הבעל שגירשה כהן הולד חלל הוא אֲפִלּוּ אם לֹא נִתְאָרְסָה לאחר, שהרי בן הנולד לכהן מגרושה הוא חלל.

דין נוסף בענין מחזיר גרושתו: וּגְרוּשָׁה שֶׁזִּינְּתָה לְאַחַר שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, מֻתֶּרֶת לַחֲזוֹר לְבַעֲלָהּ. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם בדין זה, כיון שלשון 'הֲוַיָּה' וְ'אִישׁוּת' כְּתִיבָה בָּהּ – כתבה התורה לשונות של נישואין בענין זה, שנאמר 'וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר', ולשון 'והיתה' ולשון 'איש' מורים על ביאה בדרך קידושין ונישואין, ולא על ביאה שבדרך זנות, ולכן אינה נאסרת על בעלה הראשון.

™˜שנינו במשנה, 'וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וְכוּ' ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו', והיינו כיון שכבר ילדו, והוכח שאינן אילוניות, וכן אינן קטנות.

הגמרא דנה בענין זה, האם יתכן שקטנה תלד: תָּנֵי [-שנה] רַב בֵּיבָי קַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַב נַחְמָן ברייתא זו, שָׁלֹשׁ נָשִׁים מְשַׁמְּשׁוֹת בְּמוֹךְ – צריכות לשמש מיטתן כאשר מונח להן מוך באותו מקום, כדי שלא תתעברנה, וְאֵלּוּ הֵן, קְטַנָּה, מְעֻבֶּרֶת, וּמֵנִיקָה. ומבארת הברייתא, קְטַנָּה צריכה לעשות כן, מחשש שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר, וְשֶׁמָּא תָּמוּת מחמת עיבורה. מֵנִיקָה צריכה לעשות כן, מחשש שֶׁמָּא תתעבר ויפסק חלבה, ותִּגְמֹל אֶת בְּנָהּ מיניקתו, וְיָמוּת. מְעֻבֶּרֶת, שֶׁמָּא תחזור ותתעבר, ויֵעָשֶׂה עוּבָּרָהּ הקיים סַנְדָּל – תיפחת צורתו ויהיה נפל. מוסיפה הברייתא ומבארת, וְאֵי זוֹ הִיא קְטַנָּה לענין זה, מִבַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, וְעַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, פָּחוֹת מִכֵּן אוֹ יָתֵר עַל כֵּן, מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּה וְהוֹלֶכֶת, כיון שקודם לגיל אחת עשרה לא יתכן כלל שתתעבר, ואחרי גיל שתים עשרה אין לה סכנה להתעבר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים חולקים על כל הדינים הללו ואוֹמְרִים, זוֹ וְזוֹ – שלש נשים אלו, קטנה מעוברת ומניקה, מְשַׁמְּשׁוֹת כְּדַרְכָּן וְהוֹלְכוֹת, וּמִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ עליהן שלא תבאנה לידי סכנה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קטז ו) 'שׁוֹמֵר פְּתָאיִם ה". סיים רב ביבי והקשה מדברי הברייתא על משנתנו, מִדְּקָאָמַר – מכך שאמר רבי מאיר שהחשש בקטנה הוא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְשֶׁמָּא תָּמוּת, ונקט כן בלשון 'שמא', מִכְלָל – משמע מכך שאין זה ודאי שתמות מחמת עיבורה, כיון דְּאִיכָּא קְטַנָּה דְּמִיעַבְּרָה וְלֹא מֵתָה – שתיתכן קטנה שתתעבר ולא תמות, אִם כֵּן, מָצִינוּ אופן שבו חָמוֹתוֹ מְמָאֶנֶת, וכגון שהתעברה חמותו בקטנותה, וקידש את בתה [שהרי ניתן לקדש אפילו עוברה במעי אמה על ידי שיקבל אביה קידושין עבורה], ובעוד חמותו קטנה מיאנה בבעלה, וּתְנָן – ואילו במשנתנו שנינו שאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית אוֹ שֶׁמֵּיאֲנוּ, והיינו כיון שרק גדולה יולדת, וזהו שלא כדברי הברייתא שגם קטנה יכולה ללדת.

וּפָרִיק – ותירץ רַב סַפְרָא קושיא זו, בָּנִים הנולדים לאשה הֲרֵי הֵן כְּסִימָנִין, כְּלוֹמַר אשה שהיא קְטַנָּה בשנותיה, שֶׁיָּלְדָה, כְּנַעֲרָה שֶׁהֵבִיאָה סִימָנִין דָּמְיָא – הרי היא נחשבת כמו נערה שהביאה סימני גדלות, כיון שהלידה מוכיחה שאשה זו מיהרה להתבגר קודם שהגיעה לשנות גדלותה, והרי היא כאשה גדולה וְאֵינָהּ מְמָאֶנֶת. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים שכך אָמַר רַב סַפְרָא, בָּנִים עֲדִיפֵי מִסִּימָנִין – לידת בנים נחשבת כסימן מובהק לגדלותה של האשה, יותר משאר סימני גדלות שיש באשה.

מבררת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִינָּהּ – מה החילוק בין שתי הלשונות בדברי רב ספרא, האם בנים נחשבים כמו סימנים, או שהם עדיפים מסימנים. ומבארת, שלפי הלשון השניה, שבנים עדיפים מסימנים, הרי אֲפִלּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר לגבי דין מיאון, שאין שערות שבאותו מקום נחשבות כסימן גדלות לגבי מיאון עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחֹר עַל הַלָּבָן – שיהיו שם שערות מרובות, ורק אז אינה יכולה למאן, מכל מקום בְּלידת בָּנִים מוֹדֶה רבי יהודה שזהו סימן גמור לגדלותה אף לגבי מיאון, כיון שהלידה היא סימן מובהק יותר מהשערות [ואילו ללשון הראשונה, שבנים הם כמו סימנים, כשם ששתי שערות אינן סימן גדלות לרבי יהודה לענין מיאון, כך לידה אינה נחשבת סימן לענין זה].

דעה נוספת בענין לידת בנים: וְרַב זְבִיד אָמַר, אֵין בָּנִים בְּלֹא סִימָנִין, וכל אשה היולדת בודאי הביאה סימני גדלות של שתי שערות. תמהה הגמרא, וְנִבְדּוֹק – הרי ניתן לבדוק אם אשה זו שילדה אכן הביאה שתי שערות, ומדוע צריכים אנו לסמוך על כך שילדה כראיה שהביאה שערות. מתרצת הגמרא, חַיְישִׁינָן – חוששים אנו שֶׁמָּא נָשְׁרוּ אותן שערות, ומכל מקום אנו מניחים בודאות שהיו לה שערות, כיון שילדה. וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר – וגם לדעת הסובר שבדרך כלל אֵין חוֹשְׁשִׁין שנשרו השערות, מכל מקום כאן, שהתעברה, מִשּׁוּם צַעַר לֵידָה [-עיבור ולידה] חוֹשְׁשִׁין שנשרו השערות, ולכן לעולם לא ניתן לבדוק על פי השערות, אלא מיד כשמתעברת יודעים אנו שגדולה היא, וממילא לא שייך שחמותו תהא ממאנת.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?