יום ראשון
י"ב כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 10, מסכת יבמות, פרק ראשון

משנה
כפי שהתבאר במשנה לעיל, אותן חמש עשרה נשים שהן אסורות על האדם באיסור ערוה, שיש בו כרת, פוטרות את 'צרותיהן' ואת 'צרות צרותיהן' מן החליצה ומן היבום. משנתנו מבארת דינים אלו: כֵּיצַד נשים אלו פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן, הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׁוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ [-לאחיו] היתה גם אִשָּׁה אַחֶרֶת, וּמֵת בלא בנים, כְּשֵׁם שֶׁבִּתּוֹ פְּטוּרָה מיבום וחליצה, כָּךָ צָרָתָהּ פְּטוּרָה.
עתה מבארת המשנה מהי 'צרת צרה': הָלְכָה אותה אשה שהיתה צָרַת בִּתּוֹ, וְנִישֵּׂאת לְאָחִיו הַשֵּׁנִי של אותו אדם [שהרי היא מותרת להתייבם לאותו אח אחר, שהרי לגבי אותו אח אין כאן ערוה כלל, שרשאי הוא לישא גם את בת אחיו בעצמה], וְלוֹ – לאותו אח שני היתה אִשָּׁה אַחֶרֶת, וּמֵת גם אח זה ללא בנים, אף על פי שכעת אין אחת מנשותיו ערוה על אח זה, מכל מקום מאחר ו'צרת בתו' נאסרה עליו בעבר, כשמת האח הראשון, נשארת היא באיסורה לעולם, וגם עתה שמת בעלה השני, וכְּשֵׁם שֶׁצָּרַת בִּתּוֹ פְּטוּרָה מחליצה ויבום, כָּךָ צָרַת צָרָתָהּ – אשת המת השני, פְּטוּרָה. וַאֲפִלּוּ היו הֵן מֵאָה אחים על דרך זו, כל אחת מהן שנפטרה בעצמה מן היבום והחליצה, פוטרת את צרתה, עד סוף העולם.

גמרא
שנינו במשנה, 'כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה, ואפילו הן מאה'. מבררת הגמרא, מְנָּא הָנֵי מִילֵי – מהיכן נלמד דין זה, שצרת צרה פטורה מן החליצה ומן היבום. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר קְרָא – נאמר לגבי איסור אחות אשתו (ויקרא יח יח) 'וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר', ובלשון 'לִצְרוֹר' שבפסוק זה הַתּוֹרָה רִבְּתָה צָרוֹת הַרְבֵּה אֵצֶל עֶרְוָה אַחַת, שאפילו צרת צרתה, וצרת צרת צרתה, וכן הלאה עד סוף העולם, כולן פטורות מן החליצה והיבום.
רַב אַשִּׁי אָמַר, צָרַת צָרָתָהּ לֹא צְרִיכָא קְרָא – אין צורך בפסוק מיוחד ללמד שצרת צרת ערוה פטורה מן החליצה ומן היבום, אלא סְבָרָא הוּא, שהרי צָרָה עצמה מַאי טַעֲמָא אֲסִירָא – מדוע אסורה היא, הרי זה מאחר דְּבִמְקוֹם עֶרְוָה קְיָימָא – כיון שהיא עומדת במקום שיש אשה נוספת האסורה על היבם באיסור ערוה, וכיון שאותה צרת ערוה נאסרה על היבם לעולם, ובשעה שנישאה לאח אחר ומת גם הוא ללא בנים, אסורה היא על אותו יבם מחמת הפעם הקודמת שנפלה לפניו ליבום והיתה צרת ערוה, הרי עתה היא אסורה עליו באיסור 'אשת אחיו שלא במקום מצוה', וזהו איסור ערוה, ונמצא איפוא שצָרַת צָרָתָהּ נַמֵּי – גם כן בִּמְקוֹם צָרָה קְיָימָא – עומדת היא במקום שיש את אותה צרה האסורה עליו באיסור ערוה, וכשם שכל ערוה פוטרת את צרותיה, כך ערוה זו של אשת אח שלא במקום מצוה גם כן פוטרת את צרותיה.

משנה
שנינו במשנה הראשונה שבתחילת המסכת, שאם מתו אותן עריות, צרותיהן מותרות ביבום וחליצה. משנתנו מבארת דין זה: כֵּיצַד מתקיים דין זה, שאִם מֵתוּ הֵן, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת, מבארת המשנה, הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׁוּאָה לְאָחִיו, וְלוֹ [-לאחיו] אִשָּׁה אַחֶרֶת, וּמֵתָה בִּתּוֹ אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, וְאַחַר כָּךָ מֵת אָחִיו, נמצא שבאותו זמן שמת אחיו לא היתה לו אשה האסורה על אחיו באיסור ערוה, ולכן צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת, ואף חייבת היא ביבום או חליצה.
מביאה המשנה דין נוסף בענין זה: וְכָל ערוה שֶׁיְּכוֹלָה לְמָאֵן, והיינו שבשעה שמת בעלה היתה עדיין קטנה והיתה יכולה למאן, כיון שלא היו קידושיה קידושי תורה אלא קידושין דרבנן [כי לא קידשה אביה, אלא אחיה ואמה], וְלֹא מֵיאֲנָה, כיון שאין אלו קידושין גמורים מן התורה אינה פוטרת את צרתה מן היבום ומן החליצה, אך מכל מקום כיון שנראה שהיא צרת ערוה אסרו עליו חכמים לייבם את צרתה, ולכן צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.

גמרא
שנינו במשנה, שאם נתגרשה הערוה קודם שמת האח, צרתה מותרת ביבום ובחליצה. ודין זה, לֹא שְׁנָא גֵּרֵשׁ וּלְבַסּוֹף כָּנַס – אין חילוק בין אופן שגרש תחילה את הערוה ואחר כך נשא את השניה, ונמצא שמעולם לא היתה היא צרת ערוה, וְלֹא שְׁנָא כָּנַס וּלְבַסּוֹף גֵּרֵשׁ – ובין אם נשא את צרתה ואחר כך גירש את הערוה, שהיתה צרת ערוה למשך זמן מסוים, עד גירושי הערוה, בשני האופנים הללו צָרָתָהּ מֻתֶּרֶת, כיון שבשעה שמת האח לא היתה היא צרת ערוה.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?