יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 93, מסכת יבמות, פרק תשיעי

הגמרא מביאה ברייתא בענין זה של חיובי כתובה באלמנה הנשואה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אַלְמָנָה הנשואה באיסור לְכֹהֵן גָּדוֹל, וכן גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, יֵשׁ לָהּ דמי כְּתֻבָּה, פֵּירוֹת – בעלה אוכל את פירות נכסי מלוג שהכניסה לו, ובעלה חייב לתת לה מְזוֹנוֹת [והיינו לאחר מיתתו, וכפי שהעמידה הגמרא לעיל], וּבְלָאוֹת – אם השתמש הבעל בנגסי מלוג שלה ובלו, חייב לשלם לה , וְהִיא פְּסוּלָה לכהונה, שהרי התחללה בביאת איסור, וּוְלָדָהּ פָּסוּל לכהונה, כדין חלל, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. שְׁנִיּוֹת לעריות האסורות מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֵין לָהֶן כְּתֻבָּה, וְלֹא פֵּירוֹת, וְלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְּלָאוֹת, וְהִיא כְּשֵׁרָה לכהונה [כיון שרק בביאת מי שפסול לה מהתורה נפסלת האשה לכהונה], וּוְלָדָהּ כָּשֵׁר, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל וגְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה, ולא קנסוה להפסיד כתובתה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נשאר כָּשֵׁר, וְהִיא נעשית פְּסוּלָה על ידי ביאתו, וְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְהִיא פְּסוּלָה, מסתבר שהוא היה הרוצה והגורם לנישואין אלו, מאחר ואין לו הפסד בהם, ולכן קָנְסוּ אוֹתוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ – שיתחייב לשלם לה דמי כתובתה, ולא קנסו אותה להפסיד. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵין לָהֶם כְּתֻבָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְהִיא כְּשֵׁרָה, וְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְהִיא כְּשֵׁרָה, קָנְסוּ אוֹתָהּ בִּכְתֻבָּתָהּ. רַבִּי אוֹמֵר, טעם אחר לחילוק בין אלמנה וגרושה לכהונה לבין שניות לעריות, הַלָּלוּ – אלמנה וגרושה לכהונה, דִּבְרֵי תּוֹרָה – איסורי תורה הן, וְאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה צְרִיכִין חִזּוּק, לפי שבני אדם נזהרים בהם, וְהַלָּלוּ – אבל שניות לעריות, דִּבְרֵי סוֹפְרִים הן, וְדִבְרֵי סוֹפְרִים צְרִיכִין חִזּוּק, ולכן אמרו שאין לה כתובה, ועל ידי זה תעזוב אותו ותתגרש.
טעם נוסף: דָּבָר אַחֵר, זֶה – באיסורי כהונה, הוּא מַרְגִּילָהּ ומסיתה להנשא לו, וְזוֹ – אבל בשניות לעריות, הִיא מַרְגִּילָתוֹ, כיון שאינה נפסלת בביאה זו, ואף זרעה אינו נפסל, וכיון שהאשה רוצה להנשא יותר ממה שהאיש רוצה לישא, מסתבר שהיא המסיתה אותו לאיסור זה, ולכן קנסוה שתפסיד כתובתה.
מבאר הרי"ף את הדינים האמורים בברייתא: הַאי דְּקָתָּנֵי – דין זה ששנינו בברייתא, שאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה, הַנֵּי מִילֵּי – זהו רק בְּאופן שֶׁהִכִּיר בָּהּ – שידע שהיא אסורה עליו, ועל דעת כן התחייב בכתובתה. אֲבָל אִם לֹא הִכִּיר בָּהּ, יֵשׁ לָהּ רק את התּוֹסֶפֶת שהוסיף להתחייב לה מרצונו [כיון שתוספת זו הוא נותן לה כמתנה משום חיבת ביאה, הגם שהיא אסורה עליו (רש"י)], אֲבָל מָנֶה או מָאתַיִם שהם עיקר הכתובה שתיקנו חכמים, אֵין לָהּ, כיון שאם היה יודע שהיא אסורה עליו לא היה מתחייב בכתובותה. וְכֵן מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, כְּיוֹצֵא בָּהֶם – דינם שוה לענין זה. וְהַאי דְּקָתָּנֵי הָכָא – ומה ששנינו בברייתא ששְׁנִיָּה אֵין לָהּ כְּתֻבָּה, מָנֶה מָאתַיִם הוּא דְּלֵית לָהּ – רק מנה ומאתים אין לה, אֲבָל תּוֹסֶפֶת כתובה יֵשׁ לָהּ, וּכְבָר בֵּירַרְנוּהָ בְּפֶרֶק אַלְמָנָה נִיזוֹנֶת (כתובות קא.), שלגבי שניה אין חילוק אם הכיר בה או לא הכיר בה, ולעולם אין לה עיקר כתובה של מנה ומאתים, ויש לה תוספת. מוסיף הרי"ף ומבאר, וְהָא דְּקָתָּנֵי – ומה ששנינו בברייתא שיֵשׁ לָהֶן מְזוֹנוֹת, לְאַחַר מִיתַת בַּעֲלָהּ הוּא דְּיֵשׁ לָהּ, כִּדְאוֹקִימְנָא לְעֵיל – כפי שהעמידה הגמרא לעיל.

משנה
בַּת יִשְׂרָאֵל המְאֹרֶסֶת לְכֹהֵן, או שהיא מְעֻבֶּרֶת מִכֹּהֵן, או שהיא שׁוֹמֶרֶת יָבָם לְכֹּהֵן, וְכֵן בַּת כֹּהֵן המאורסת לְיִשְׂרָאֵל או מעוברת ממנו, או שומרת יבם שלו, לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה וְכוּ', וכפי שהתבאר לעיל (פרק שביעי) שכל אלו פוסלים בת כהן מלאכול בתרומה, ואינם מתירים לבת ישראל לאכול מחמתם בתרומה.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?