משנה
הָאִשָּׁה – אשה נשואה, שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעֲלֵךְ [ובגמרא יבואר מי הם אותם ש'באו' ו'אמרו'], וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעֲלָהּ, והתברר שנטמאה בביאת השני בהיותה אשת איש לראשון, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה – מהראשון ומהשני, כיון שאמרה התורה לגבי סוטה פעמיים לשון 'ונטמאה', ללמד שנאסרת גם לבעלה וגם לבועל, ולכן אינה רשאית לחזור לבעלה הראשון, וגם אינה רשאית להנשא לשני לאחר שיגרשנה הראשון, וּצְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה, מהראשון צריכה היא גט מעיקר הדין, שהרי היא אשתו, ומהשני צריכה היא גט מדרבנן, ובגמרא יבואר הטעם לכך, וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה – דמי כתובה, בין מנה ומאתים שיש לכל אשה, ובין תוספת כתובה שכתב לה בעלה, וְלֹא פֵּירוֹת, וְלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְּלָאוֹת [ובגמרא יבוארו דינים אלו], עַל זֶה וְעַל זֶה – על הראשון ועל השני, ששניהם פטורים מכל הדברים הללו, וְאִם נָטְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה לאחר שבא הבעל הראשון, תַּחֲזִיר.
עוד קנסוה חכמים, וְהַוָּלָד מַמְזֵר, מִזֶּה וּמִזֶּה – בין אם נולד מהראשון לאחר שחזר, ובין אם נולד מהשני, ובגמרא יבואר דין זה. וְלֹא זֶה וְזֶה מִטַּמְּאִין לָהּ, אם היו כהנים, וְלֹא זֶה וְזֶה זַכָּאִין לֹא בִּמְצִיאָתָהּ, וְלֹא בְּמַעֲשֶׂה יָדֶיהָ, וְלֹא בַּהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. הָיְתָה בַּת יִשְׂרָאֵל, נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה, ואסורה להנשא לכהן [גם אם ימות בעלה קודם שיגרשנה]. היתה בַּת לֵוִי, נפסלת מִן הַמַּעֲשֵׁר [שאין נותנים לה מעשרות, אבל מותר לה לאכול מעשרות, שהרי אין בהם קדושה, ואפילו זר רשאי לאוכלם. או שמשנתנו סוברת כרבי מאיר, שאסור לזר לאכול מעשרות (תוספות)], היתה בַּת כֹּהֵן, נפסלה מִן הַתְּרוּמָה, שאינה רשאית לאכול בה. וְאֵין יוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה [-של ראשון] וְלא יוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה [-של שני] יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָהּ, ובגמרא יבואר באיזו כתובה מדובר. מֵתוּ הראשון והשני ללא ילדים, אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין לה, וְלֹא מְיַבְּמִין אותה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּתֻבָּתָהּ מוטלת עַל נִכְסֵי בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן, ואינה מפסידה אותה לגמרי. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ, וּבְמַעֲשֶׂה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בִּיאָתָהּ וַחֲלִיצָתָהּ מֵאָחִיו של הָרִאשׁוֹן פּוֹטֶרֶת את צָרָתָהּ, וְאֵין הַוָּלָד מִמֶּנּוּ – מהראשון מַמְזֵר.
וְאִם נִשֵּׂאת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין – שלא על ידי היתר של בית דין שהתירוה על פי עד אחד, אלא על פי שני עדים שהעידו שמת בעלה, שאז היא מותרת להנשא לאחר מעיקר הדין ולא רק מכח היתר בית דין, ונישאה לאחר, מֻתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ – לראשון, כיון שדינה כאנוסה. אבל אם נִשֵּׂאת עַל פִּי בֵּית דִּין, והיינו שהיה רק עד אחד המעיד שמת בעלה, ובאופן זה בית דין מתירים אותה להנשא כיון שסומכים על כך שהיא עצמה תבדוק ותברר היטב שאכן מת בעלה, ונישאה לאחר, והתברר בעלה הראשון חי, תֵּצֵא משניהם, וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן, כיון שנהגה על פי הוראות בית דין, ויחיד שעשה על פי הוראת בית דין פטור מקרבן. וְאם נישאת שֶׁלֹּא עַל פִּי בֵּית דִּין, אלא שהעידו שני עדים על מיתת בעלה, תֵּצֵא משניהם, וְחַיֶּבֶת בְּקָרְבַּן, כיון שדינה כשוגגת. יָפֶה כֹּחַ בֵּית דִּין, כיון שֶׁעשתה על פי הוראתם פְּטָרוּהָ מִן הַקָּרְבָּן, וכפי שהתבאר.
הִתִּירוּהָ בֵּית דִּין לְהִנָּשֵׂא על פי עדות של עד אחד, וְהָלְכָה וְקִלְקְלָה – זינתה, חַיֶּבֶת בְּקָרְבַּן, כיון שֶׁלֹּא הִתִּירוּהָ אֶלָּא לְהִנָּשֵׂא.
גמרא
אוֹקִימְנָא לְרֵישָׁא דְּמַתְנִיתִין – העמידה הגמרא את הרישא של משנתנו, דְּקָתָּנֵי – ששנינו בה שאם נישאת האשה לאחר והתברר שבעלה חי תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, באופן שֶׁנִּשֵּׂאת בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין, וְהיינו בְעֵד אֶחָד שהעיד על מיתת בעלה, שהקילו חכמים להאמין לו ולהתירה להנשא, ובאופן זה יש צורך שבית דין יתירו לה להנשא, דְּאִי אִית לָהּ – אבל אם יש לה שְׁנֵי עֵדִים שמת בעלה, לֹא צְרִיכָה בֵּית דִּין – אינה זקוקה להיתר של בית דין, שישתמשו בכח תקנת חכמים להתירה, שהרי היא מותרת מעיקר הדין, וּמִשּׁוּם הֲכִי – וכיון שכך, שהיה ההיתר על פי עד אחד, והתברר שבאמת בעלה חי, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה. וְאילו סֵיפָא, דְּקָתָּנֵי – ששנינו בה שאם נִשֵּׂאת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מֻתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ, היינו כשנישאת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין – שלא מכח היתר בית דין, אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים המעידים שמת בעלה, שאז מותרת היא להנשא מעיקר הדין, וּלְפִיכָךְ אם התברר שבעלה חי, מֻתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ [-אליו], דְּהָוְיָא לָהּ – שהרי היא נחשבת כאֲנוּסָה במה שנישאה לאחר, דְּאַמְרִינָן – כיון שאנו אומרים, מַאי הֲוָה להּ לְמֶעְבַּד – וכי מה היה לה לעשות, והרי התורה אמרה ששני עדים נאמנים בכך, וכיון שכך אינה נאסרת על בעלה, שהרי אשת איש שזינתה באונס אינה נאסרת על בעלה. וְכֵן אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ שתצא מזה ומזה אֶלָּא באופן שֶׁנִּשֵּׂאת בְּעדות של עֵד אֶחָד, אֲבָל נִשֵּׂאת בְּעדות של שְׁנֵי עֵדִים, לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ שֶׁל בַּעַל הָרִאשׁוֹן, אלא מותרת לחזור אליו.
פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון זה: לֵית הִלְכְתָא הָכֵין – אין הלכה כן, אֶלָּא, לֹא שְׁנָא – אין חילוק בין אופן שנִשֵּׂאת עַל פִּי בֵּית דִּין וּבְעֵד אֶחָד, וְלֹא שְׁנָא – ואין חילוק אם נִשֵּׂאת עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים, אִם בָּא בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ. והטעם לכך, דְּאַמְרִינָן לְקַמָּן – שהרי אמרה הגמרא להלן, רַב פָּפָּא סָבַר לְמֶיעֱבַד עֻבְדָּא – רב פפא היה סבור לפסוק הלכה למעשה, להתיר אשת איש שנישאת לאחר לחזור לבעלה, בְּסברא זו של 'מַאי הֲוָה לָהּ לְמֶעְבַּד' – מה היה לה לעשות, והרי העידו שני עדים שמת בעלה. אָמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא, וְהָא אֲנָן תְּנָן הַנֵּי מַתְנִיתָא – והרי אנו שנינו משניות אלו, וכוונתו למשניות שהובאו בגמרא שם, שמוכח מהם שגם במקרה שלא היה לאשה מה לעשות, מכל מקום אם התברר שבעלה חי או שלא גירשה כדין, תצא מזה ומזה, כיון שמכל מקום היה מוטל עליה לברר ולחקור עוד לפני שנישאה לאחר. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב פפא, וְלֹא שַׁנִּינְהוּ – וכי לא תירצנו ויישבנו משניות אלו באופן שלא תהיה סתירה ביניהם לבין משנתנו, שאם נישאת על פי עדים, ובא בעלה, רשאית לחזור אליו. אָמַר לֵיהּ – חזר והקשה לו רב הונא בריה דרב יהושע, וַאֲנָן אַשִּׁנּוּיָא נֵיקוּם וְנִסְמֹך – וכי נקום ונסמוך על תירוצים אלו לנהוג הלכה למעשה. מסיים הרי"ף את ראייתו, דְּאַלְמָא – מוכח מכאן, לֵית הִלְכְתָא – אין הלכה כְּרַב, דְּאָמַר, לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ שֶׁל בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן, וְלֹא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר נִשֵּׂאת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מֻתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ, וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב הָכֵין הִלְכְתָא – שכך היא ההלכה, לֹא סַמְכִינָן עֲלֵיהּ – אין סומכים על דבריו למעשה, אלא בין אם הותרה להנשא על פי עד אחד, ובין אם הותרה להנשא על פי שני עדים, והתברר שבעלה הראשון חי, תצא מזה ומזה.
