1. דיני זמן צאת השבת, א-ג

א. צריך ליזהר מאד מלעשות מלאכה עד לאחר צאת השבת. ויזהר שלא יעשה מלאכה עד שיצא הספק מלבו, שכבר הגיע זמן צאת הכוכבים.

ב. זמן צאת השבת בכל ערי הארץ הוא כעשרים דקות אחר שקיעת השמש. ויש מוסיפים עוד מחול על הקודש עד כחצי שעה אחר השקיעה. וזמני צאת השבת המתפרסמים בלוחות שונים, אין להם כל יסוד בהלכה, שאינם לא לפי שיטת הגאונים (שלדעת מרן הוא י"ג דקות וחצי בשעות זמניות. ולדעת האומרים שהמיל הוא כ"ד דקות, זמן צאה"כ הוא י"ח דקות אחר השקיעה בשעות זמניות). ולא לפי שיטת ר"ת (שסובר שזמן צאה"כ הוא שבעים ושתים דקות אחר השקיעה בשעות זמניות).

ג. אולם ראוי ונכון שכל ירא שמים וחרד לדבר ה', שיחמיר על עצמו שלא לעשות מלאכה עד שיעבור שיעור שבעים ושתים דקות (בשעות זמניות), אחר השקיעה שלנו, כדעת רבינו תם ודעימיה. ומצוה רבה לפרסם דבר זה ללומדים ויודעי ספר המחזיקים בתורת ה'. ואף על פי שכבר פשט המנהג בכל המקומות להקל בזה כדעת הגאונים הסוברים שאחר י"ג דקות וחצי (בשעות זמניות) מהשקיעה הוא כבר לילה, וכן פשט המנהג ברוב המקומות, מכל מקום טוב ונכון להחמיר בזה, מאחר שכן הוא דעת מרן השלחן ערוך. ומי ששומר זמן רבינו תם רשאי לומר לחבירו שאינו מקפיד על זה, לעשות לו מלאכה, אף אם היא מלאכה האסורה בשבת מן התורה.