(105) שער התבונה, פרק ח

עוֹד זֹאת יִרְאֶה שֶׁלֹּא לְקַבֵּל עָלָיו שׁוּם הִתְמַנּוּת, אִם לֹא לִדְבַר מִצְוָה, כִּי קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁיִּכָּשֵׁל עַל יְדֵי זֶה בַּעֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע, וִיקַּיֵּם בְּעַצְמוֹ מַאֲמַר חֲזַ"ל הֱוֵי קָבֵל וְקַיָּם. וְהִנֵּה בְּדֶרֶךְ כְּלָל יְמַעֵט הָאָדָם הָרוֹצֶה לִהְיוֹת שָׁלֵם בִּדְרָכָיו הַהִתְחַבְּרוּת עִם בְּנֵי אָדָם בְּכָל יְכָלְתּוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא בַּעַל מַשָּׂא וּמַתָּן שֶׁצָּרִיךְ לִפְעָמִים לְהִתְחַבֵּר עִם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים כְּלָל, לִשָּׂא וְלִתֵּן עִמָּהֶם, מִכָּל מָקוֹם, כָּל זְמַן שֶׁאֵין הַהֶכְרֵחַ הַגָּדוֹל מְבִיאוֹ לְהִתְחַבֵּר עִמָּהֶם, יִתְרַחֵק מֵהֶם.