(120) שער התבונה, פרק יב

וְהִנֵּה מִכָּל זֶה יוּכַל הָאָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בְּקַּל וָחֹמֶר, שֶׁהַיּוֹם שֶׁכֻּלָּנוּ כַּאֲזוֹבֵי קִיר לְגַבֵּי מִרְיָם הַנְּבִיאָה, וְגַם יָדוּעַ לַכֹּל מֵהָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל הַמַּגִּיעַ עֲבוּר זֶה מִמַּעֲשֵׂה מִרְיָם וּמְרַגְּלִים, אִם לֹא יִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִלָּשׁוֹן הָרָע, אֲפִלּוּ אִם לֹא יִהְיֶה רַק כְּעֵין מַעֲשֵׂה מִרְיָם, וּבִפְרָט אִם בְּכַוָּנָה יְדַבֵּר אֶת הַלָּשׁוֹן הָרָע כְּדֵי לְגַנּוֹת חֲבֵרוֹ וּלְבַיְּשׁוֹ, בְּוַדַּאי לֹא יִהְיֶה נָקִי מֵעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל שֶׁל הַצָּרַעַת אוֹ עֳנָשִׁים אֲחֵרִים תְּמוּרָתָם (וכמו שכתוב לעיל שער א' פרק ה'), וְלֹא יַקּיפוּ לוֹ עַד לְאַחַר זְמַן. וְהַשּׁוֹמֵעַ וּמְקַיֵּם תָּמִיד לִזְכֹּר בְּאֹפֶן זֶה בְּוַדַּאי יִנָּצֵל מֵעָוֹן זֶה.

וּמִמֵּילָא יוּבַן מִכָּל זֶה, דְּצָרִיךְ כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לֵידַע פְּרָטֵי דִּינֵי לָשׁוֹן הָרָע, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע מִמַּה לְהִזָּהֵר, דְּאִם לֹא כֵן, מַה תּוֹעִיל לוֹ זְכִירַת מַעֲשֵׂה מִרְיָם, אִם הַיֵּצֶר מְפַתֵּהוּ שֶׁאֵין דִּבּוּר זֶה נִכְנָס בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, אוֹ שֶׁעַל אִישׁ כָּזֶה לֹא צִוְּתָה הַתּוֹרָה בְּאִסּוּר לָשׁוֹן הָרָע?!