(168) שער התורה, פרק ד

וְכָתַב בְּסֵפֶר "מַעֲלוֹת הַתּוֹרָה", שֶׁיָּשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ, אִלּוּ הָיוּ מְזַכִּין לְאִישׁ שְׁפַל אֲנָשִׁים לַעֲבֹד עֲבוֹדַת מֶלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא, בְּאוֹתָהּ הָעֲבוֹדָה עַצְמָהּ, שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי הַמַּלְכוּת עוֹשִׂין אוֹתָהּ, בְּוַדַּאי הָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ שָׂמֵחַ שִׂמְחָה עֲצוּמָה עַד אֵין תַּכְלִית, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקַבֵּל שׁוּם שָׂכָר עַל עֲבוֹדָתוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא הָיָה מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ מִלְּשָׁרֵת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אֵיךְ צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ הָאָדָם, שֶׁהוּא זוֹכֶה לִלְמֹד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁכָּל מַלְאֲכֵי מַעְלָה מִשְׁתַּעַשְׁעִין בָּהּ תָּמִיד, וְגַם כָּל הַצַּדִּיקִּים שֶׁבְּגַן עֵדֶן עוֹסְקִּין בָּהּ, וְאַף כִּי לֹא לִמְנֹעַ עַצְמוֹ מִמֶּנָּה. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, כְּשֶׁאָדָם עוֹסֵקּ בַּתּוֹרָה, מַקִּיפִין אוֹתוֹ מַלְאָכִים הַנִּבְרָאִין מֵהֶבֶל פִּיהוּ כִּמְלֹא עַיִן וְהוּא בְּתוֹכוֹ.
מִמֵּילָא מוּבָן עֹנֶשׁ הָאָדָם הָעוֹזֵב הַתּוֹרָה, עָלָיו נֶאֱמַר: "וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ". אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה. מַה יַּעֲשֶׂה לְיוֹם פְּקֻדָּה? הֲיֵשׁ קֵץ לְעָנְשׁוֹ? כְּפִי גֹּדֶל הַשָּׂכָר כֵּן גֹּדֶל הָעֹנֶשׁ לְהַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה.